באמנות התפילה אנו לומדים להקשיב ל’שדה בקשות חיי’. בספרו ׳מיומנו של מתפלל׳ מרחיב ברוך על המשמעות והחשיבות של הקשבה זו:
“בקשות הן תנועות עדינות המתרקמות מתוך לשד החיים. ישנן בחיינו בקשות הבאות מצורך הבא מן החוץ. לדוגמה, אם אני צריך דבר־מה, אני יכול לפנות לזולתי ולבקש את עזרתו. במקרה זה בקשתי נובעת מן הצורך… אילוצי החיים הופכים לבקשות. אולם כשאנו מדברים על שדה חיינו כבקשה, ועל שדה התפילה כשדה חיי, אנו מכוונים לסוג אחר של בקשות. אנו מדברים על “בקשות חיים”, שהן שייכות לתנועות הראשוניות של הפצעת חיינו…בקשות אלו – עדינות מאוד. אם האדם לא ישים לב אליהן, פעמים רבות הן כמעט ייעלמו בתוך הקשרי חייו, עד שלא יוכל לחיות את הרטט העדין של בקשות חייו. מרוב עדינותן, הן יופיעו בתחילה רק כתחושה, שאותה נכנה “בקשת לב”, במובן זה שהן “לב הווייתנו”.
לפתוח את בקשות הלב – פירושו לשוב ולחיות, לשוב ולהיות ערים לדופק חיינו.
לדוגמה, עכשיו אני יושב, אם אאט… אוכל לשים לב כי גם ברגע זה, תנועת חיי המפציעה עכשיו מבקשת. הבקשה היא התגלמות תנועת חיי כרגע. ככל שאקשיב לה, לעדינותה, היא תשפיע עליי. ככל שאאט, היא תדייק את עצמה ובדרך ניסוחהּ היא אף תשפיע על חיי בעצם הופעתה. ככל שאקשיב לה, היא תברך את חיי. מדויק יותר: היא חיי. היא תישא את חיי באופן חדש, כאלו נשמה חדשה ניתנת בי. לעצם העובדה שאני מקשיב לה – בין אם אחרי זה אפעל מתוכה ואעשה דבר־מה, בין אם לאו – יש משמעות.
…אדם שניסח בקשת חיים מתחיל לפגוש את המציאות, להסתובב בעולם, לפגוש את הבריות – ומשהו בו יבקש אחַר… הוא יבחן כל דבר כדי לראות אם הבקשה נמצאת בו, ואם לא – אם יכולה היא להיווצר בו. היא שמאפשרת לפנות אל העולם כמו מתוך עֵרוּת נוכחת החשה בתנועות סמויות – פעמים אף ללא תוכן – המבקשות להיברא…יש עומק שבו בקשת החיים מפציעה, וכאשר אני מקשיב לה – כבר נפתחת “היענות” בחיי, בבחינת “והיה טרם יקראו ואני אענה”, משום שהמבקש מתחיל להתהלך בעולם מתוך הרגישות למתבקש.
כך משתנה גם יחסנו לזולת ולבריאה כולה. גם כשאני פוגש אדם אחר, הפצעת חייו מופיעה מולי כבקשה. בעצם הווייתו הוא מבקש, לאו דווקא אם הוא מבקש ממני משהו מסוים. ייתכן אף שבקשת חייו תתכסה בבקשה ספציפית שהיא חיצונית למה שהוא באמת מבקש ממני. אם אני יודע שגם לכל אדם שאני פוגש יש בקשת חיים, ביכולתנו להיות שותפים בבריאת החדש. בכך בקשות מתחילות להיפגש, להניע עולם וליצור מרחבים חדשים.
יש שדה אשר ברכו ה’. יש שדה של בקשות חיים. פעמים שבכאב אנו מוותרים עליו מפני שאיננו יודעים כיצד להקשיב לו.
לא תוכל להלֵך בשדה זה על ידי אחרים. ומכיוון שאינך יכול לקרוא בספרים את שאתה מבקש אחריו, כל שנותר לך הוא להיות ער לעומק נשמתך. לשם כך תצטרך להתפנות ולהיכנס לשדה – זהו שדה התפילה – שבו האדם מאפשר לבקשות חייו לצמוח.”
מתוך מיומנו של מתפלל, עמ’ 158-160
