ברוך ברנר, קטעים מתוך החוברת הצעה לחגי תשרי (קהילת ורטיגו).
כל חג מזמין את האדם להתמקד בתמות שונות. לדוגמא בראש השנה וביום כיפור אנו פוגשים בתמות כמו בריאה, תשובה, רחמים אלוהיים, לידה, סליחה, כפרה, התחדשות ועוד. בסוכות חלק מהתמות עוסקות בהיפתחות לאהבה האימהית האלוהית המקיפה את האדם ברחם של הסוכה ומעוררת ומושכת חסדים של אהבה בעזרת הלולב.
‘תמה’ אינה זהה למושגים ‘רעיון’ או ‘ערך’, אלא הינה הזמנה לאדם לרדת אל עומק הווייתו ואל עבר האינסופיות, בכדי לפגוש את המרחב בו מתקיימת בריאה, לידה, סליחה או כפרה. תהליך המאפשר שגם לאחר הימים הנוראים האדם יחוש את מקום האהבה האלוהית בחייו ואת לידתו מחדש.
לאחר ברור והבנה של תמות החג, טוב ובכניסה לחג ,האדם יאפשר לעצמו זמן בו יביע כוונה וינסח לעצמו תפילות ובקשות המכוונות את רצונו. בקשות אלו הינן בגדר ‘תפילה על תפילתו’ . כוחה של תפילה זו אינו בכך שהיא סוגרת את ההתרחשות אלא בכך שהיא מאפשרת מיקוד ראשוני המאפשר בעקבותיו גילוי של רבדים נוספים.
בדבריי הבאים אתייחס לאחת מתוך התמות המרכזיות בחגי תשרי וזהו מושג הבריאה.
מושג הבריאה
‘היום הרת עולם’
החגים הינם פינוי זמן המאפשר להתמקד בתמות הנפתחות לעבודה באופן מרוכז ואינטנסיבי, אחת מהתמות המרכזיות של החגים הינה ההתייחסות לחג כזמן של בריאה ולידה.
ישנן צורות שונות בהן האדם יכול לפרש בחייו את הזמן שבין לידה ומוות.
החג הינו החגיגה של הבריאה המתחדשת באופן תדירי שוב ושוב, כאשר הכול שב למקורו והאדם מתחדש ונולד בכל פעם מחדש. זהו רובד הקיים תמיד כתנועה מתמשכת, כאשר בכל יום ובכל שנה האדם הולך ומתפתח ונפתח לקומות נוספות.
קולות השופר במובן זה מבטאים את קולות היולדת (עיין על כך רבות מחז”ל עד דרשות של הרב שג”ר) ו’מאן דנפח מדיליה נפח’:
“יחשוב שעולם הדיבור מדבר בו וזולתו אי אפשר לדבר כמו שנאמר (תהלים נ”א) אדני שפתי תפתח, וגם כן מחשבתו אי אפשר להיות כי אם על ידי עולם המחשבה, והוא כשופר כי מה שתוקעין בתוכו אותו הקול הוא מוציא, ואם יפרוש ממנו התוקע אז לא יצא קול, כך בהעדר ח”ו כחו יתברך שמו ממנו אינו יכול לדבר ולחשוב”.[1]
האדם הינו יצור ברוא, אבל יותר מכך מצבו הקיומי חשוף ועדין יותר מפני שהוא נברא כל הזמן באופן תמידי, ובעצם הוא נברא ב ing.
חלק ממהות החג הוא להקשיב לחיי מתוך אותו מקום אינסופי – נובע, להשאר שם חשוף, ולחוש את הבריאה המתמדת החפה מביוגרפיית חיי.
במקורות רבים ניתן למצוא הסתכלות על בריאת האדם, שהיא אף עזה יותר. במקורות אלו מתואר שהקב”ה מחפש אחר האדם כשותף לבריאה.
אפשר להסתכל על מהלך ההיסטוריה מתוך מבט פרשני זה. ניתן לומר שככל שהדורות וההיסטוריה /מתקדמים/ מתפתחים, האדם בשל יותר לתפקידו כשותף. עם השנים האדם מגלה יותר את עצמו וכוחותיו, מזכך את רצונו, ובענווה יכול להגיע לתודעה בשלה יותר, בה מתודעת ברוא הוא יכול להגיע לתודעת שותף במעשה בראשית .
יתכן ולפני הגרוש מגן עדן אדם הראשון ‘ראה מסוף העולם ועד סופו’, אבל יתכן גם שבאופן טבעי הוא לא ידע מה פרושו של היותו אדם. משל לאדם הנולד עם כוחות מסויימים אבל ביוגרפיית חייו לא חושפת לפניו את הייחודיות שבו. האדם בגן העדן היה במושלמות מופלאה אבל חסר מבט היסטורי, ניסיון חיים, פרספקטיבה, תורת נפש/פסיכולוגיה, מיסטיקה ועוד. הוא חי בלשון המקובלים בבחינת ‘אחור באחור’ טרם הנסירה שהולכת ומתרחשת לאורך ההיסטוריה, שהיא שמאפשרת ‘פנים בפנים’, והכוונה למודעות ובחירה.
אנו נמצאים כיום במקום בהיסטוריה, בו עלינו להשתמש בכל הידע שיש בידנו לתיקון החיים והבריאה. ולאפשר ‘ראשית’ חדשה לעולם מתוך מקום בשל יותר.
אפשר להתייחס להיסטוריה כתהליך הבשלה הנע לקראת בגרות מלאה, בה האנושות מגיעה למצב של שותפות עם האלוהות. אנו חלק מהבשלות הזו, וככל שנעשה עבודה מודעת נוכל לאפשר לעצמנו להיות שותפים מלאים להקב”ה המחפש שותף.[2]
לתנועה זו השלכות על מהות החג. פעמים ואנחנו מתמקדים בחג בבקשת הסליחה, אבל הקב”ה מבקש לא רק לסלוח אלא מחפש אחרינו כשותפים לבריאה. לכן יש מקום להיזהר מתנועה בה אנו רק שוב ושוב נקטין את עצמנו, ולא נחיה את החג בפרספקטיבה רחבה.
למציאות נדרש זמן לבנות את עצמה גם כנפרדת, ולפתח את עושר מורכבותה, כי אם לאו, האדם ייצור במציאות תנועות או מהפיכות שלא יחזיקו מעמד ויתבטלו, ובלשון המקובלים אנו צריכים לבנות את המלכות כקומה שלמה בכדי שתוכל לקלוט את העושר האינסופי שבמפגש עם האינסופיות האלוהית בבחינת פנים בפנים. האדם נדרש לסבלנות ולאורך רוח בכדי לסיים מהלך שלם. החגים אינם מרוץ מכשולים, כאשר על האדם לעבור כל חג במאמץ ולנוע קדימה. החגים מזמינים למבט רחב, של גדילה וצמיחה, בניה וייחוד. האדם נדרש לבנות בעצמו קומה מרתקת של נבדלות וגם של אחדות.
ברקע החג מתקיימת תמונה גדולה של מהות האדם ומקומו בבריאה.
[1] ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת נח פט -(כש”ט ח”ב די”ט ע”ד. והוא בלק”א די”ח ע”ב):
[2] עיין על כך בדרשתו של הרב שג”ר לשבועות, בכנס לרפואתו.
