להתאים את עצמנו, לשפוך הכול החוצה, או לבחור בהתייחסות מקרבת – יוג’ין ג’נדלין

FITTING IN, POURING OUT and RELATING

מאנגלית: אורית אילן

“ג’ין מקשיב לי ברגישות רבה כל כך. אבל כשהוא אינו מקשיב, כשאנחנו עובדים ביחד, הוא פתאום זורק לעברי איזו תלונה או איזו הרגשה רעה שיש לו, בלי שאפילו יבדוק מה אני עושה, באיזה מצב אני. אני מרגישה שהוא לא מתייחס אלי, שלא אכפת לו מהרגשות שלי ומכך שגם לי יש צד בעניין שהוא מדבר עליו. זה גורם לי לתהות אם ההקשבה שלו היא בכלל אמיתית.”
כיצד יכולים אנשים רגישים ופתוחים לגבי מה שקורה בתוכם להיות לפעמים כל כך עיוורים לאנשים אחרים? מובן שכשאנו מכַוונים עצמנו להקשיב, אנו נפלאים. אבל בזמנים אחרים..? בזמנים אחרים אנחנו בתוך רגשותינו שלנו, ואיננו מכוּוָנים אל האדם האחר.
האם, כדי לחיות מתוכנו, עלינו להשליך את הזבל שלנו על אנשים אחרים בלי לבדוק היכן הם נמצאים, אם הם מסוגלים להקשיב ברגע זה, ואם אנחנו מבטאים את עצמנו כך שיוכלו לקבל את מה שיש לנו לומר?
האם מגע עם רגשותינו אינו אמור לעשות אותנו רגישים יותר לרגשות הזולת? אם כן, מדוע האנשים הפתוחים והקשובים ביותר פנימה נראים לעתים כ”נרקיסיסטיים” ביותר? כבר שנים אני שומע אנשים מוטרדים משאלה הזו.
במקום אחר בחנתי את המלה הזו, “נרקיסיזם”, ששגורה בפי מבקרים השופטים את כל הזרם של מודעוּת לרגשות. הם היו רוצים שהחברה שלנו תתמיד בתבנית הישנה שלה, בלי תשומת לב רבה מדי לחוויה הפנימית. הם חושבים שמלבד האגו המאומן והמאולף באופן חברתי – אין באנשים דבר מלבד “דחפים כאוטיים”. מבקרים אלו אינם מופתעים מכך שהמגע של אנשים עם רגשותיהם גורם להם להתעלם מאחרים. ההנחה שלהם היא, שבני אדם הם באופן אינהרנטי אוטיסטים ואנוכיים; שכל דבר מעבר לזה מקורו בקוד חברתי חיצוני וכפוי, ושכשאנשים יהיו במגע אמיתי עם הצרכים שלהם, הם ירמסו את האחרים.
נקודת המבט שלנו היא אחרת. אנו מצפים לכך, שכניסה לתוך החוויה האישית והמורכבת דווקא תעמיק את האכפתיות כלפי אחרים ותביא בעקבותיה דאגה מוסרית עמוקה יותר.
עבורינו, הבעיה נראית כסתירה: מדוע דווקא האנשים הרגישים ביותר, שמכל בחינה אחרת מרגישים אכפתיות עמוקה ביותר כלפי האחרים, שוכחים לגמרי את האדם השני כשהם חווים את עצמם? ומדוע דווקא במקומות שבהם אנו הכי רצויים, במקומות שבהם אנו הכי רוצים לחיות את החיים האמיתיים שלנו, אנחנו משליכים זבל רעיל?
אחת הסיבות שאנו מסרבים להיזהר ולהתחשב יותר באחרים היא, שלהתחשב נחווה כמו לחזור למשהו ישן. אני קורא לדבר הישן הזה: ” להתאים את עצמנו”.
כולנו יודעים איך להתאים את עצמנו. רוב העולם בנוי ממסגרות ותבניות שבהן אנו עושים את מה שמצופה מאתנו ושמים את עצמנו בצד. שם אנחנו לא “אנוכיים”. במקומות ההם אנחנו תמיד מלאי התחשבות. אנחנו עשויים לבטא רגשות, אבל רק בדרך שתתאים למסגרת, רק בזמן המתאים ורק את הרגשות המתאימים. במסגרות הללו – למען האמת, כמעט בכל מקום – אנחנו שמים את עצמנו בצד ונוהגים לפי מה שהמסגרת דורשת. אנו מתכננים את המלים שלנו מלכתחילה; אנו חושבים מראש. ברוב המקומות האנשים ידידותיים, אבל למען האמת, הם זרים זה לזה.
אנו יודעים, כמובן, איך להיות מלאי התחשבות, איך לבדוק קודם עם האדם השני, איך לדחות את עצמנו, וכל זה – אבל את זה אנו חווים כמשהו שאנחנו עושים במקומות אחרים; ואילו במערכות יחסים קרובות אנחנו נלחמים, ולא מוכנים לנהוג כך גם בהן.
אז הנה בשורה חדשה: אלו אינן האלטרנטיבות היחידות! איננו חייבים להשליך את מה שבתוכנו על האחר באופן גולמי ועיוור – או ללכת לאחור ולהתאים את עצמנו. ישנה אלטרנטיבה שלישית, דרך שונה להתקדם בה, שלב שמוביל הלאה.

ההנחה המוטעית: יש רק שתי אלטרנטיבות
ראשית, ברצוני לתאר ביתר דיוק מתי נדמה לנו שאנו עומדים בפני הבחירה הגרועה הזו: או שאנו שופכים החוצה רגשות, או – אם עלינו לחשוב קודם, אם עלינו לשים לב, להקשיב, להתבונן, לתכנן בזהירות את מה שאנו אומרים – אנו חוזרים אל הדבר הישן. הבחירה בין השניים האלה מתרחשת כך:
יחסים אינטימיים (וגם ארגונים כמו רשת ההתמקדות) מזמינים ביטוי של הרגשות האמיתיים שלנו. מי שקרוב אלינו עשוי אפילו להתלונן על שאיננו מבטאים אותם. אבל כשאנו עושים זאת, רגשותינו מתקבלים לא אחת כחדשות רעות; הספונטניות שלנו נחווית כחוסר התחשבות, כביקורתיות, כהתקפה. התגובה אלינו היא התגוננות. כשאנו חוזרים ופוגשים בתגובה כזו, אנו מרגישים רע. עכשיו יש לנו רגשות רעים חדשים לבטא. ועכשיו הם באמת ביקורתיים. אבל מכיוון שאנו מרגישים אותם, אנו נאבקים יותר מתמיד לבטא אותם, נאבקים להיענות להזמנה ולהיות נוכחים כפי שאנו באמת.
מובן שיכולנו להשהות את הרגשות שלנו עד שיגיע הזמן המתאים, אבל האם הוא יגיע אי פעם? היינו יכולים “לנתח פסיכולוגית” את האדם האחר, להחליט במה הוא יכול לעמוד, לברור מבין הרגשות שלנו רק את אלו שאפשר לקבל בברכה. היינו יכולים לומר רק מעט, וקודם לכן לחשוב מה הדרך לומר זאת. ואז היינו יכולים לעצור, ולעזור לאדם האחר לקבל את הדברים שאמרנו. היינו יכולים לעצור ולקבל את כל התגובות ואי ההבנות, עד שהוא היה מסוגל לשמוע למה באמת התכוונו. ואם הוא לא היה מסוגל, היינו יכולים להרפות מזה בינתיים, ולהתחיל מחדש בפעם אחרת.
אבל אנחנו אפילו לא רוצים לנסות את זה. או שאולי אנו נוהגים כך, אבל מתוך ייאוש והסתייגות. זה לא נראה לנו כמו משהו מלא תקווה ומלהיב. זה נראה כמו לחזור לאחור אל הדבר הישן. כל כך הרבה עבודה כדי להגיע אל אדם אחר… זה לא נראה כמו מניפולציה? כמו משהו שעושים עם אנשים זרים? אנחנו לא רוצים להפוך אדם קרוב לזר. ביחסים קרובים, זה נראה לא הוגן ולא ישר. זה נראה כמו ויתור על אותנטיות, על אמיתיות, וחזרה לדבר הישן.
אני טוען, שהבחירה היא לא בין אחד מהשניים – בין לשפוך החוצה לבין להיסגר ולהשתתק. התייחסות מקרבת, היא משהו מורכב יותר, היא אף לא אחד משניהם. אבל כדי להתקדם, עלינו לעבוד עם תחושת הבחירה (לכאורה) הזו ולהתבונן בה. אני רוצה לפנות אל הנקודה המדויקת שכנראה מציבה את הבחירה הזו. זהו מקום פנימי פרטי, אותו מקום שבו מצויה התקווה להיות באמת מי שאנו בתוך מערכת היחסים – וגם, להיות באמת עם האדם האחר. במקום הזה אפשר למצוא את ההנחה המובלעת, שאם איננו שופכים הכול החוצה, אנחנו בתוך הדבר הישן.
קשה להימנע מההנחה הזו משום שהגופים שלנו הם שמניחים זאת. הגוף שלנו – התגובה המיידית שאנו מרגישים באופן פיזי – מניח, ככל הנראה, שאם אנו נאלצים להפסיק ולשפוך החוצה, אנו נכנעים ומתאימים את עצמנו.
רבים מאתנו נאבקו כדי לנוע מעבר ל”להתאים את עצמי” נאבקו כדי להתגבר על הפחדים, על הנטייה שלנו לשים את עצמנו בצד. עדיין, כך נראה, קשה להתמודד עם הנטיות האלה, קשה להתמיד בפרוייקט החדש הזה של חיים מתוך עצמנו. לכן, כל דבר שדומה ל”התאמה” נחווה כמרפה ידיים, הרסני לחיים שבתוכנו, שמנסים להיות. או כך זה נראה לנו.
אני רואה אנשים רבים שכבר נהיו חזקים – לא רק מלאי עוצמה בחוץ, גם חזקים בפנים. ועדיין, הם תופסים את עצמם כרעועים מאוד. הם עדיין מרגישים שהם צריכים להדוף כל חוסר עידוד, כל מכשלה זעירה בפני היציאה שלהם החוצה, כאילו אלו יוכלו למוטט אותם ולסגור אותם בפנים. תחושת ההתמוטטות אכן עשויה להיות התגובה הראשונית שלכם, אבל הישארו אתה לרגע ובדקו: יכול להיות שאתם חזקים מספיק כדי לנוע הלאה.
יחס מקרב
אם אנחנו בוחנים לרגע את ה”לשפוך החוצה”, אנו רואים שיש עוד שלב, דרך של התייחסות מקרבת .
לדוגמה: נניח שאתם אומרים משהו על מה שאתם מרגישים. האם לא הייתם רוצים לדעת מה אמרתם? אתם חושבים שאתם יודעים, אך אתם יודעים רק את מה שהתכוונתם לומר. זה לא מה שאמרתם. מה שאמרתם הוא מה שהאדם האחר לקח מכך.
בפעמיים שהייתי ביפן, נעזרתי במתורגמן כשדיברתי עם קהל ובפגישות אישיות. לפעמים, אחרי שאמרתי דבר מה, הקהל שלי ישב ללא תנועה או נראה מוטרד. ידעתי מה רציתי לומר להם, אבל בפועל, מה שאמרתי לקהל שלי היה מה שהמתורגמן אמר – ואני אפילו לא ידעתי מה. כל כך רציתי לדעת מה הוא אמר להם!
במפגש אישי זה קל יותר. כשאנו רואים שהאדם השני מגיב מוזר, אנחנו יכולים לשאול: “מה שמעת אותי אומר?” ואנחנו יכולים להמשיך ולעבוד על זה עד לשלב שבו אנחנו אומרים בפועל את מה שהתכוונו לומר.
כשאנו אומרים משהו חשוב, האם אנו רוצים רק לומר אותו, מבלי שיהיה אכפת לנו מה הוא יעורר? האם היינו מסכימים לשלוח מכתבים בידיעה שבסניף הדואר ישנו את מה שכתבנו? לפחות היינו רוצים לדעת מה נאמר שם מעל לחתימה שלנו.
עם הדוגמה הקטנה הזו, העניין כולו נהפך על פיו: כשאנו שופכים החוצה אנו מדברים לעצמנו בקול רם, בעיוורון, כאילו כל מה שאנו רוצים זה לשמוע את עצמנו מדברים, ולא את הדברים נאמרים לאדם מסוים. ברור, שזו לא יכולה להיות המלה האחרונה בקשר אמיתי ; זה לא מלאכותי לרצות לדעת מה אמרנו. זה יותר מתייחס, יותר מתקרב יותר בקשר.
אנחנו לא רוצים רק לבטא את עצמנו. אנחנו רוצים לבטא את עצמנו בפני מישהו אחר. כך שעלינו למצוא, צעד צעד, מה אמרנו, ומה זה הפעיל באדם הזה. שלב אחר שלב אנחנו לומדים אלו משמעויות נותן האדם האחר לדברים מסוימים, כך שנוכל להפסיק ולומר את מה שאיננו מתכוונים אליו. ואז, המלים שנבחר למה שאנו רוצים לומר ייפגשו עם המשמעות שהתכוונו אליה.
לגילוי שעלינו לנסח מחדש את מה שאנו מתכוונים אליו, ולעתים אף מספר פעמים, מצטרף רווח בלתי צפוי: כשאנו מחפשים ניסוח חדש, איננו יכולים להימנע מלהיכנס עמוק יותר לתוך המשמעות המורגשת של מה שאנו חווים. ואז, לרוב, אנו מגלים שלא לגמרי ידענו מה ניסינו להביע. חוסר ההבנה שבו התקבלו דברינו אינו נובע רק מהדרך שעובר המסר ומהשינויים שחלים בו; אנו עצמנו לא ידענו הכול על המסר הזה, ובמיוחד על המניעים שלנו לשלוח אותו. נוכל להתרגל לתהליך הזה שבו אנו מגלים עוד דברים, ולקדם אותו בברכה. הוא עוזר לנו לומר את מה שאנו באמת רוצים לומר.
די מהר, במקום לעבוד בעיקר על האדם האחר ורק מפעם לפעם לשים לב לחלק שלנו בבעיה, נוכל להתעניין בעיקר בחלק שלנו, בעצמנו, בהתפתחות שלנו. תוך כדי כך, אופן חדש לגמרי של חיים ושל הוויה נפתח בפנינו, והרבה מהייאוש נעלם ומתפוגג.
הכניסה לתוך מה שהאדם האחר שמע, והלאה לתוך הרגשות שלנו – אלו הם רק שני חוטים בפקעת של בעיה הרבה יותר מורכבת. עלינו לשאול את עצמנו ולגלות במה האדם האחר יכול לעמוד ובמה לא – ומתי. עלינו ללמוד מה בדרך שלנו לומר נחווה על ידו כאופני ביטוי – ומה הוא חווה כהתקפות (ולפעמים אלו אכן התקפות).
לפני שאנחנו בכלל מתחילים לדבר, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה האדם האחר מרגיש ועושה, איפה הוא נמצא, האם הוא בכלל יכול להקשיב לנו. אנו בודקים מה מעסיק אותו עכשיו. אנו לומדים לזהות את הסימנים ולחוש מתי יש בו רצון לברר ולעבוד על דברים, ומתי לא.
כל כך הרבה עבודה! התחושה יכולה, כמובן, להיות כמו של הדבר הישן, של הציווי הישן: “תמיד חִשבו על האחרים; הַבינו אותם; דחו את עצמכם לאחר כך” (‘אחר כך’ שאולי לעולם לא יגיע). אבל על אף שהתייחסות מקרבת היא עניין מורכב, היא איננה הדבר הישן. היא בעצם דבר די חדש!
מובן שקשה יותר להיות במגע עם האדם האחר לפנֵי, תוך כדי ואחרי שאנחנו מבטאים את עצמנו. קשה יותר מאשר רק לשפוך החוצה. אבל המאמץ הוא לאפשר לשני האנשים להיות נוכחים. זו איננה חזרה אל הדפוס הישן, שבו איש לא היה נוכח באמת.

לראות את שני הצדדים בו זמנית
חלק מהמורכבות הוא שיש שני צדדים לבעיית ה”לשפוך החוצה”. צד אחד הוא האדם שמשתף ברגשותיו ואינו מתקבל בברכה. הצד השני הוא האדם שעליו הרגשות נשפכים, לעתים קרובות בלי שתהיה לו הזדמנות להתכונן לכך וללא עזרה בספיגה, בהבנה ובעיכול של מה שהובע.
כולנו, לסירוגין, נמצאים באחד הצדדים, אבל רוב האנשים לעולם אינם רואים שאלו הם שני צדדיה של אינטרקציה אחת! הם אינם יכולים לראות את הצד השני מהצד שבו הם נמצאים. וכך, אדם יכול לתהות מדוע המאמצים שלו לשתף לעולם אינם מתקבלים בברכה (ואינו מכיר בכך שאפשר לחוות את השיתוף כהתקפה) – ובו בזמן לתהות מדוע האחֵר תוקף אותו בעקביות (ואינו מכיר בכך שההתקפות של האחר הן מאמץ לשתף).
הנה פיסת ידע חשובה שיכולה להבהיר זאת: למדנו שטוב לנו כשאנו מבטאים כעס, ורע כשכועסים עלינו; שאנחנו מרגישים טוב כשאנחנו בוכים, ורע כשמישהו בוכה לידינו; שכשרגשות שליליים מתגלגלים מתוכנו החוצה אנו מרגישים טוב, אבל כשהם מתגלגלים עלינו אנחנו מרגישים רע. הרבה מהצרות אפשר לזקוף לחובת הבלבול הזה בין האופן שבו רגשות נחווים מבפנים לאופן שבו הם נחווים מבחוץ. מה שנחווה כיקר-ערך וכמלא-חיות מבפנים – עלול להיחוות כשלילי ביותר כשהוא מגיע אלינו מבחוץ.
צריך להתאמן ולתרגל כדי לדעת איך לסגת מעט פנימה ולפנות מרחב פנימי לתגובה שלנו על היותנו מותקפים, לאפשר לאנשים מרחב לבכות, לצעוק, או לזרוק ארס. אנחנו לומדים לדעת שמבפנים זה כוח-חיות הנושא קדימה, תחושה של שיתוף אמיתי, ואנחנו יכולים לשמוח שהם עושים זאת.
ולהיפך, אנו לומדים לדעת שמה שאנו חווים כחיוניות וכשיתוף אמיתי, יכול לנחות על האחר כהתקפה; ושאם נתבונן בכך מקרוב, אולי נגלה שחלק מזה אכן היה התקפה.

התייחסות מקרבת דורשת אימון
במסגרת של תרפיה אנו מתאמנים בניהול של ביטויי הרגש שלנו. מדוע אנו מצפים שהדרכים הישנות יצליחו דווקא בסיטואציות אינטימיות? הן הלא הרבה יותר מורכבות.
השוו למשל, בין התמקדות-שותפים לבין נישואין. בנישואין, הקשבה מאוד עוזרת – אבל רק אם נהיה מודעים לכך שרגשות שונים הנוגעים בחיינו עם האדם השני עולים כשאנו מקשיבים. אנו יכולים “להחזיק אותם” לכמה דקות, אך מה יהיה עליהם בסופו של דבר?
התמקדות-שותפים עובדת היטב משום שמלבד ההתמקדות, יש לנו רק מעט צרכים אחרים זה מזה. במחצית הזמן שלי אני יכול לשפוך את רגשותיי. הם אינם מערבים את חייה של שותפתי להתמקדות. מה שהיא מבטאת בתורה לקוח מחייה שלה. היא אינה מגיבה אלי.
התייחסות מקרבת היא יותר מתרפיה הדדית, יותר מלהקשיב איש לרעהו בתורות. יש מקום חי של הקשבה ביחסים קרובים. בלעדיו, אני בספק אם נוכל להגיע רחוק. אחד הרכיבים המרכזיים ב-“CHANGES” היה הרעיון של קריסטין גלייזר לאמן כל אחד מהמשתתפים בהקשבה (ובהתמקדות, ובכל מיומנות אחרת שמישהו היה מוכן ללמד). ללא המיומנויות הללו, הקבוצה היתה מתפוצצת ומתפרקת מהר מאוד. הקשבה וקביעת תורות לדיבור הם התנאים שמאפשרים התמקדות-שותפים, אבל הן הרבה יותר פשוטות מאשר התייחסות סימולטאנית הדדית.
ברור שכל אדם זקוק לכך שינהגו בו בזהירות ושיקדישו לו זמן. מדוע שנהיה חסרי זהירות ביחסים אינטימיים שבהם אנו חיים ביחד ושבהם יש לנו צרכי חיים משותפים? הלא ביחסים אלו אנו רוצים הכי הרבה זהירות ואכפתיות וגם רוצים הכי הרבה אימון.
תבנית כמו התמקדות-השותפים שלנו תהיה מרכיב רגיל וקבוע במרקם של חברה אנושית עתידית – ממש כפי שחברוּת נתפסת היום כמשהו נגיש לכל אדם. בחברה הזו יהיה מקום לדרכים האישיות המקוריות של כל אחד ואחד; הזמן והמרחב עצמם יעוצבו בדרכים שונות כדי לאפשר לנו למצוא את הייחודיות שבנו ובאחרים. את המיומנויות הבינאישיות הרבות שלומדים כיום במסגרות ובהקשרים שונים, יוכל כל אחד ללמוד בקרוב בבית הספר. התמקדות והקשבה הן רק שתיים מהמיומנויות הללו.

סיבות עמוקות יותר לכך שמיומנויות של זהירות ועדינות נתפסות כעוינות לקִרבה
ברצוני לחזור אל החלק הפגיע והעמוק שבתוכנו. לעתים קרובות אנו מגלים אותו כַּחלק של “הילד הפנימי”. חשוב מאוד להבין שמה שאנו מרגישים בחלק הזה של עצמנו גם הוא מוצדק, בסדר. אנו מרגישים בו כמיהה אמיתית ומוצדקת באופן אינהרנטי שיקבלו אותנו כפי שאנו – וגם כמיהה מוצדקת ואמיתית לאהוב מישהו שלעולם לא ישפוך ארס לתוך המקום האוהב שלנו.
המבקרים יקראו לצרכים הללו (בשני הכיוונים) “אינפנטיליים”. הם חושבים שזה לא בסדר לפגוש בצרכים הללו אפילו כילדים. הם חושבים שכמבוגרים כבר מזמן היינו אמורים לוותר עליהם. הצרכים הללו נראים להם רק אינפנטיליים, משום שהם חושבים על מבוגרים בדרך הישנה. בדורות קודמים, מבוגרים לא חשו יותר את הצרכים הללו. מדוע לא? משום שבחברה המסורתית מביסים אותם באופן קבוע. למי שמתבונן על ההתפתחויות החדשות מנקדות המבט הישנה הזו הצרכים הללו נראים, באופן טבעי, ילדותיים.
המבקרים האלה עדיין לא הגיעו לשלב של מגע עם רגשות ועם חלקים של העצמי, והם בוודאי אינם מודעים למורכבות החווייתית העצומה שההתמקדות פותחת, מעבֶר לרגשות המוכרים. הם חושבים שהטבע האנושי אינו כולל אלא את הילד שאליו מתווסף “אגו חברתי” המעוצב מהדפוסים שהחברה טובעת בנו מבחוץ.
המבוגר המסורתי היה אדם סגור, קרוּש והרמטי. השכבות העמוקות יותר שמוכרות לנו היום היו חתומות בפניו. משוררים ואנשים מוזרים היו היחידים שידעו עליהן. הדעה הרשמית (כולל בתקופתו של פרויד) היתה שהשכבות העמוקות הן רק “יַנקוּת”.
אין ספק, הצרכים ההתייחסותיים האלה נחווים לעתים קרובות כחלק של “ילד פנימי” בתוכנו. אבל לראות אותם כ”ילדותיים” פירושו להחמיץ בו זמנית את היותם צרכים מוצדקים ואותנטיים באופן אינהרנטי אצל ילד, וחשוב יותר – את העובדה שהם נשארים צרכים כאלה גם בחיי המבוגר. אולם כדי לפגוש את הצרכים הללו כמבוגר יש צורך בהרבה אבחנות דקות ובצעדים של אימון ותרגול.
האפשרות לחוש את “הילד הפנימי” שבנו (כמו גם חלקי-עצמי אחרים) נראית למבקרים האלה פשוט ככישלון לפתח את האגו המבוגר שסגר והשאיר את כל אלו מאחוריו.
אנחנו רואים באפשרות לקשר פנימי כזה התפתחות מרחיקת לכת של האדם. אולם חשוב לציין שאיננו צריכים לאבד את הפונקציות הבוגרות שהאגו ביצע עבור סוג המבוגר “הישן”. אנו נעשים מסוגלים יותר לאזן ולתווך בין חלקי-עצמי שונים שלנו. מי שעושה את התיווך הוא “עצמי” עמוק וייחודי יותר מאשר האגו הישן של התפקוד החברתי, שכל זה היה חתום בפניו.
לדוגמה, מה היינו עושים לו ראינו ילד אמיתי להוט להביע רגשות יקרים בתום לב אך בדרך לא מוגנת? היינו מגינים על הילד. ניקח לדוגמה את אווה הקטנה שרצה למישהו כדי לספר לו על המתנות שקיבלה לחג המולד, אבל האיש לא שמע אותה, והוא כחכח בגרונו והביט הלאה. האם לא היינו אומרים לה: “האיש הזה לא שמע אותך, בואי נלך אליו ונגיד לו שאת רוצה לומר לו משהו”, ואז היינו שואלים את האיש אם אווה יכולה לומר לו משהו; או, אם היינו חוששים מתגובה שלילית, האם לא היינו אומרים “זה איש רע, בואי נספר את זה למישהו אחר.”
מובן שאלו הן פונקציות של המבוגר. אבל אנחנו לא משתמשים בהן כדי להדוף את חלק הילד שבנו, אנחנו לא משתיק אותו. אנחנו יכולים להגן על הילד שלנו ולהתערב עבורו כך שתשוקתו להיות נוכח לא תיפגע.
בהתמקדות, כשיש תחושה מורגשת, אנו גם חשים את עצמנו כסוג חדש של “אני”. התחושה המורגשת היא “שם”, ואני “כאן”, בסוג אחר של מרחב. יש לי תחושה מורגשת, זה לא שאני התחושה המורגשת. העצמי שחש בזאת הוא בכלל נטול תוכן.
אולי היינו רוצים לקפוץ לתוך האני הזה, נטול התוכן, ולדלג על כל השאר, אבל איננו יכולים. זה ישאיר יותר מדי מעצמנו מאחור. אם נדלג על פני על חלקים גדולים ממה שאנו חיים בפועל, נישאר עיוורים להם. דילוג על פניהם, השמטה שלהם, יסגרו בפנינו את כל הטריטוריה החדשה של מורכבות חווייתית, שבאמצעותה אנו מתפתחים כבני אדם.
כשהעצמי שיכול לתווך נעשה חזק יותר, אנו מגלים שאנו יכולים לקבל דברים כמוצדקים ואמיתיים בכל חוויה. למשל, בהתמודדות שלנו עם כעס, אנו יכולים לכבד ולאשר את העובדה שיש משהו מוצדק באופן אינהרנטי בתחושת הכעס – לאור ההבניה שלנו את מה שקרה – ובו בזמן אנו יכולים גם לדעת שזו אינה הדרך היחידה לפרש את מה שקרה. מצד אחד, אסור לנו להדוף את הכעס חזרה לתוך הרקמות שלנו; אנו יכולים לכבד את היותו מוצדק באופן אינהרנטי. מצד שני, אנו מוּדעים לכך שיתכן שהאדם השני חי את אותו אירוע בדרך שונה, אולי אפילו בצורה מאוד חיובית.
הבחנות כאלו הן קשות, אבל פעם הן היו בלתי אפשריות. פעם היה רק או-או: אי אפשר ששנינו נהיה צודקים. או שאני טועה, ואז עלי להודות ולכבוש את הכעס שלי – או שאני צודק, ואז אתה טועה ועליך להשלים עם כל הכעס שאני זורק עליך. עכשיו אנו יכולים לקבל את מה שאכן מוצדק, אכן אמיתי בכל אחת מהתגובות – אבל זה עדיין לא קל.
אנחנו רק מתחילים להבין ששני אנשים הם שני פתיתים של שלג. כל אחד מפתיתי השלג יצייר תמונה אחרת בתגובה לאותה אינטרקציה. במיוחד, כאשר כל אחד מהם רוצה להגיב לשני בכנות ובאותנטיות.
תיווך כזה יכול להכיל את שתי פניו של הצורך ביחסים אמיתיים לגמרי. אנו יכולים להבטיח שהצורך לא יובס בתוכנו. צריך לשמר אותו, לא להתנצח אתו או להרחיק אותו מעלינו. זה לא נכון שלהתבגר פירושו שהצורך הזה נעלם. מצד אחד, אנו מסוגלים להודות בצורך שלנו שיקבלו אותנו בדיוק כפי שאנחנו, מבלי שנצטרך לעבוד על זה. ועדיין – אנו מודים בכך עם חיוך פנימי, יודע – משום שאנו גם יודעים שנצטרך לעבוד על כך. אנו צריכים לבנות את המיומנויות שיהפכו את זה לאפשרי, וזה ייקח קצת זמן.
מצד שני, אנו מקבלים את התחושה הפנימית שלנו שאסור לאיש, אף פעם, להשליך דברים רעים לתוך הנכונות שלנו לאהוב אותו. אבל שוב: עם חיוך, משום שאנו גם יודעים שזה יקרה. אולם אנו מרחיבים את היכולת שלנו להגן על הפתיחות והנכונות שלנו – אם כי לא תמיד נוכל לעשות זאת, אם באמת נרצה להקשיב למישהו.
יש לנו כמיהה פנימית שהאחרים יתאימו לנו בדיוק ועדיין יהיו הם עצמם. אנו יכולים לקבל את הכמיהה הזו, ושוב עם חיוך. מובן מאליו שאנו רוצים גם התאמה וגם אותנטיות, אבל אנו מקבלים את שניהם יחד רק לרגעים. כל יצור אנושי הוא לא-נודע מרגֵש בפני עצמו ולעצמו. אין אף יצור אנושי ממשי שקיים רק כדי להתאים לנו. אם האדם השני אילם ומושתק ורק מעמיד פנים, זה לא יהיה יותר מהתמזגות כוזבת. לא היינו רוצים בכך. מוטב לנו מפגש עם האדם האחר, הייחודי והמטריד באופן ייחודי.
אבל אם כך, האם לעולם איננו קרובים? האם אנו סובבים ביקום לבדנו? האם, כמו שאמר פריץ פרלז “אני אני ואתה אתה, וכל פגישה לרגע אינה אלא מקרה בר מזל”? הוא אמנם הוקיר את הנפרדות הנפלאה של כל יצור. אבל פריץ הזקן והמריר ראה רק מחצית אחת של התמונה.
גם פרויד ויונג כותבים לפעמים כאילו אין יחסים אמיתיים, רק “השלכות”. אבל אנו איננו רק עצמים נבדלים. האמת היא גם, שאנו אינטראקציות.
אנו האינטראקציה, וזה אמיתי יותר מהאופנים השונים שבהם אנו מפרשים אותה. התמונה שלנו לעולם אינה נכונה לגמרי, אבל אם נשים בצד את ה”ההשלכות” נוכל לחוש את האוויר הרענן של חיים ממשיים עם ההיתקלות באדם ממשי אחר.

מיומנויות של התייחסות מקרבת אינן מלאכותיות
מיומנויות נרכשות עשויות להיראות מלאכותיות, וזו בעיה ישנה. עצם הרעיון של מתן הנחיות להתמקדות נראה כמחלל ברגל גסה את התהליך התרפויטי הספונטאני, ואת ה”אמנות שאינה ניתנת להגדרה” של התרפיסט. הנחיות לצעדים מיומנים קטנים יכולות להיראות ההיפך מספונטאניוּת. ועם זאת אנו משתמשים בהן כדי לפתוח את עצמנו בדיוק שם, במקום שבו ספונטאניוּת עמוקה מגיעה.
בימינו, הרבה שִגרות חברתיות נשברו, ואנו שמחים על כך! מעבר להן נפתחת מורכבות של חוויה, ויחד אתה, עצמי בסיסי יותר.
לאנשים רבים יש בימינו חוויות מורכבות שעבורן אין לשפה מלים וביטויים. אנו משכללים ומעדנים ביטויים חדשים לחוויות האלו. זה משהו שרק משוררים עשו פעם. עבור רוב האנשים, היכולת לעשות זאת היא בגדר התפתחות מרגשת של האדם. זהו שלב חדש. מובן שלא כל כך קל להתנהל אתו, אבל בתחום אחר תחום של החיים מתחילים להיווכח שהטרחה כדאית.
למשל, אנשים (במיוחד גברים) נהגו להניח שהתנהגות מינית ספונטאנית פשוט תביא לתגובה החיובית שהם מצפים לה. זה עדיין מוצדק לרצות בתגובה הזו, אבל עכשיו אנו מבינים שכל אדם צריך למצוא, בדרך מעודנת ומדויקת, את מה שהאדם האחר זקוק לו בדרכו המורכבת, כך ששני האנשים יכולים להיות נוכחים באמת. עכשיו זה כבר לא נראה “מלאכותי”.
אפילו בחברות ובארגונים מצפים מיותר ויותר אנשים לתרום את היצירתיות ואת התפיסות המקוריות שלהם. אפשר לראות בזה ניצול עמוק יותר – או משהו שמאפשר לאנשים לחיות באופן אמיתי יותר כשהם עובדים.
המורכבות של החוויה האנושית מתגלה בכל תחום אנושי. מאחורי כל שגרה חברתית מפורקת, שבורה, ישנו שדה חדש של מורכבות חווייתית. אנו לומדים איך להתנהל בטריטוריות החדשות האלו, לא על ידי אכיפת מערכת חדשה של כללים והרגלים אלא מתוך כניסה לתוך ודיבור מתוך מורכבות חווייתית.
קחו למשל הקשבה. זה לא רק “אמור בחזרה את מה שאמר האדם השני”. אנו צריכים לחוש את הליבה של מה שהם אומרים, לקחת את זה לתוכנו להרגיש את זה, להגיב אחרי שהרגשנו את זה. אנו לא חוזרים על כל דבר, אנו מבחינים וחוזרים על החלק שנוגע. ואנו גם משתדלים לא לרכך ולעגל ולהעלים את הקצוות. בקצה יכול להופיע עוד משהו, וכך אנו מתייחסים לקצה. יש כמובן עוד הרבה מאפיינים אחרים. אימון בהקשבה לוקח זמן, ועשוי להיראות מאוד מלאכותי בהתחלה, אבל במהרה הוא הופך אותנו נוכחים וקרובים ובעלי יכולת התייחסות גבוהה למטופלים, ולשותפים – הרבה יותר מאשר לאלו שאנו קוראים להם אנשים קרובים.
עכשיו כשהקשבה והתמקדות הן חלק מאתנו, הן כבר לא נראות מלאכותיות בבית או בארגון שלנו אבל אנו זקוקים למיומנויות נוספות של התייחסות וקרבה במרחבים שבהם אנו חיים.
הנה דוגמה נוספת למיומנות קטנה אבל חיונית: אנו מצליחים להפסיק לבטא את עצמנו ברגע שהאדם השני זקוק לכך שנפסיק. כשאנו מפסיקים, יש לאדם השני מרחב לספוג את מה שאמרנו עד עכשיו. ברור שאנו רוצים זאת. ועדיין, ברגע שיצאנו לדרך, אנו מוצאים שקשה מאוד להפסיק!
מדוע אינני רוצה לעצור, אם אני יכול להיות בטוח שככל שאמשיך כך יתקבלו הדברים שלי רע יותר? כי קבלת פנים גרועה עדיפה על לא כלום? כדי לשמור את האדם השני קרוב ולא מנותק? כדי לגרום לאיש השני להרגיש את הכעס שלי? כדי למנוע ממנו להתחמק ולצאת מזה נקי? שימו לב למוטיבציות האלו! אם אני לא נמצא אתן בקשר ישיר, אם אני מניח לעצמי להאמין שכל מה שאני מנסה לעשות הוא לשפר את היחסים בינינו, ברגע זה – מה הסיכויים לתוצאה טובה?
אני דוחה את ההנחה הנפוצה כל כך שאם יש לי בעיה עם מישהו, במיוחד בקבוצה, האדם הזה חייב להיות מוכן להקשיב לי ו”לעבוד על זה” אתי. אני לא מסכים שהאדם השני חייב לשבת בשקט ולקבל את זה. יש הרבה יותר מדי תנאים שצריכים להתקיים לפני שהדבר יוכל לקרות. זה עתה הזכרתי אחד מהם: תנו לי לשאול – “האם אני באמת מנסה לעבוד על זה”? אולי אני רק רוצה לשפוך את הכעס שלי? אולי אם אוכל לבטא את זה, זה יוכל להישמע. אם זה יישאר מכוסה, נישאר עם תהליך עגום, אינסופי, שמשאיר את האדם השני כאוב ואותי עדיין בלתי-נשמע.
בארגונים אנשים מביעים רגשות במה שאמורה להיות דרך תרבותית, ונותנת ביטוי לתפישות (נכונות בחלקן) של אירועים חיצוניים. יש צורך באימון כדי לדעת איך לקבל משהו אחר, איך לקבל את הרגשות כרגשות, וחשוב מזה, לחפש אצל האדם השני אחר התנועה העמוקה יותר של החיים קדימה, שחבויה אפילו בדברים המכוערים ומלאי הארס. כתרפיסטים ומקשיבים אנו לומדים לחפש את זה, ולאפשר לזה להופיע. אנו לומדים לעבוד באופן נינוח ומקבל – למשך שעה! – זה דורש הרבה יותר נינוחות ואנרגיה ללמוד לעשות את זה ביחסים קרובים ומתמשכים.
קשה לעבוד על רגשות קשים, אפילו אם יש אדם שלישי שיקדיש זמן אמיתי להקשיב לכל אחד מאתנו בתורו (כפי שאנו עושים ב”CHANGES”) ויאפשר לכל אחד מאתנו להתמקד צעד אחר צעד. ללא כל המיומנויות והתנאים הללו, אין מה לצפות למשהו טוב שיצמח מכך שנשפוך הכול החוצה.
סיכום
מה שאני קורא לו “לשפוך החוצה” (מבלי להישאר בקשר עם האדם השני) עדיין איננו התייחסות מקרבת. אנו לא חוזרים לאחור ל”להתאים את עצמנו” כשאנו מאטים, מגינים על הצורך הפנימי שלנו בקרבה, מבטאים את עצמנו לשיעורין ונסוגים מעט בתוך עצמנו כדי לפנות מרחב למה שיש לאדם השני לשפוך, עד שהמיומנות הזו תהפוך לשימוש כללי.
הנקודה שלי היא שיש שלב שלישי – התייחסות מקרבת – שאותו כולנו באמת רוצים. השלב הזה הוא עכשיו בתהליך של פיתוח. זה לא פשוט כפי שזה נראה. זה חלק מהתפתחות רחבה יותר של האדם, שמגיעה עם הגילוי של מורכבות חווייתית.
בחברה המסורתית אנשים נסגרו בתוך הרגלים, שגרות, תפקידים וכללים. זה לפחות שמר על השקט. אנו יכולים לכבד את הדרך הישנה בתור מה שהיא היתה – די היה בכך שאדם יתנהל לפי הספר כדי שיוכל לחיות. בימינו זה כבר לא מספיק. בכל יום אנו עומדים בפני מצבים מורכבים מכדי שנוכל לנהל אותם עם הרגלים ושגרות. אנשים שנצמדים אל השגרות שלהם נתפסים היום כצרי אופק, לא יצירתיים, ולא מפותחים דיים. המבקרים שחושבים על ההתפתחויות החדשות כעל נרקיסיזם טועים.
נכון שישנם קשיים בשלב הנוכחי. אבל מיליוני האנשים שמצאו את הרגשות שלהם לא ירצו לשוב לאחור, גם אם יוכלו.
שלב חדש מתפתח. מעבר לרגשות הרגילים, מעבר לשתי תמונות סטטיות אחד של השני, ההתמקדות מאפשרת לנו להיכנס למורכבות חווייתית בתהליך של צעדים קטנים. עם עצמי חזק יותר אנו מאפשרים התייחסות מקרבת לקרות מתוך המורכבות החווייתית, ושוב – בצעדים קטנים.
בתרבות מסורתית, אנשים הרגישו אמיתיים ואותנטיים בתפקידים שלהם. היום, כשאנו מביטים על כך, איננו מצליחים לדמיין שאפשר היה להרגיש אמיתיים במצבים אלו. העצמי שאנו חווים כיום כעצמנו היה מושתק, מסולק מקדמת הבמה. זה אולי נראה טבעי ולא מכאיב. אבל היום אנשים מוצאים במהירות את הרמה העמוקה יותר.
כך שהבעיה שלנו היא די חדשה. התייחסות מקרבת לאחרים, מתוך מי שאנחנו באמת בתוכנו, היא דבר מה חדש. לא פלא שעדיין איננו יודעים בדיוק איך לעשות את זה.
אנו דוחה את ההנחה הנפוצה, שאם רק נחלוק את הרגשות שלנו ונבטא את עצמנו באופן הכן ביותר שנוכל, ייווצרו יחסים אמיתיים. אל לנו להיות מאוכזבים ומבולבלים כשזה לא קורה. אין מה להרגיש מובסים בגלל קבלת הפנים הגרועה לדברים שאנו שופכים החוצה, וגם לא בגלל הדברים הרעים שאחרים משליכים לתוך הנכונות והפתיחות שלנו. אין כאן משהו לא בסדר. אם אנחנו רק שופכים החוצה, אין לנו מה לצפות ליחסים אמיתיים.
להיות מסוגלים לשפוך החוצה, כאדם שנוכח באמת – זה צעד אחד. רובנו עשינו את הצעד הזה. אני מעוניין בללמוד עוד על הצעד הבא: כיצד יכולים שנינו להיות נוכחים ולחיות מתוך עצמנו, במקום האפשרויות של “אף לא אחד מאתנו” או “רק זה או זה”? זהו שלב שהחברה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. זוהי טריטוריה חדשה. אנו האנשים שעובדים על כך, מנסים לפצח את זה. במקום להרגיש מובסים על ידי כל המלכודות והמכשלות, אנו יכולים להרגיש כמו חלוצים.