אמנות ההופעה – הרחבה

הקורס אמנות ההופעה מציע גישה ייחודית המבוססת על ההבנה שבכל אדם, בכל סיטואציה ובכל סיפור, טמונה מורכבת מובלעת שאינה ידועה עדיין. תהליך היצירה נובע מהיכולת של השחקן להיות פתוח לשדה הזה. זהו שדה הניתן לחישה, וההקשבה אליו היא שמולידה את תהליך היצירה הנובע ומקבל דימויים, מילים, מבנים וצורות.
תהליך יצירה איננו שרירותי, אלא דורש מהשחקן לדעת להיות בקשב רב חושי, להכיל במתינות את ה’לא ידוע’ המתפענח/הנברא, וכבצלאל חכם הלב המקראי לדעת את סוד ה’צמצום’, לדעת את סוד הבריאה בדימוי, במילים, בתנועה ובסיפור.

ניתן לחלק את תהליך החניכה/ההתפתחות/ההכשרה בעולם התיאטרון לשלושה תחומים מרכזיים:
א. הכשרת השחקן, פיתוח יכולותיו וכישוריו.
ב. לימוד של תהליכי היצירה, אשר כוללים למידה של תהליך הפיכת טקסט ותחושה לדימוי, תמונות ומיזנסצנה.
ג. למידה של אמנות הביצוע. הכשרת השחקן להיות נוכח ופתוח בו זמנית במלוא קומתו לפרטיטורה המדויקת של היצירה מצד אחד ומצד שני למוחש, לדמיון ולאקו הנפשי.

במהלך הקורס נלמד כלים וגישות המסייעים לנו להתפתח בשלושת התחומים הללו. התרגילים והעבודה נבנו בהשראת כמה שיטות והוגים, המרכזים שבהם: יז’י גרוטובסקי ושיטתו בעולם התיאטרון והיצירה, יוג’ין ג’נדלין ושיטת ההתמקדות.
בקורס ניקח יסודות ומושגים שונים ונפתח אותם בעזרת התמקדות ומשחק בגישת PF. מושגים כגון: פעולת המשחק, דמיון, דמות, מצב התחלתי, טקסט, דיאלוג, פעולה, מיזנסצנה, סיפור.

אני מאמין:
א. האדם במהותו יוצר, כשם שהוא יצור מדבר או פועל. ביכולתו לגלות בחייו את ה’מֵעֵבֶר’, ובכך לאפשר לממשות להעמיק/ להתחדש/ להתרחב. כנברא בצלם אלוהים בכוחו ליצור.
ב. אמנות התאטרון הינה שדה פעיל, שניתן להיכנס אליו מתוך הקשבה לקצה החי שבנו.
ג. התיאטרון במהותו מאפשר למה ש’מעבר’ לעבור דרך השחקן, ולחולל טרנספורמציה במבצע ובצופה.

אמנות המשחק- שינוי פרדיגמה:
* פעולת השחקן אינה להראות או להציג, אלא ככלי מכוון להיות פתוח למתגלה/לרוחש, ולדעת כיצד לעבוד אתו.
* שחקן איננו אומר טקסט אלא מקשיב לטקסט וער ורגיש לאקו הנפשי הנוצר בו.
* פעולת הדיבור הקשוב: השחקן אינו יודע מראש את שפיו מדבר, אלא עליו להקשיב למתגלה מפיו, התר אחר מילים בכדי לבטא במדויק את שברצונו לומר. עובדה זו היא שתיצור את ה’דיאלוג’ המגשש את עצמו לקראת הבנה.
* הבמה אינה חלל ריק, אלא שדה פעיל , רגיש, בו מקשיבים, חשים, מגיבים, בוראים עולמות… כל מילה וכל תנועה בו יוצרים גלים.
* יצירה תאטרונית הינה קונצרט בו כל האמנויות פעולת יחד: מחול, שירה, מוסיקה, פיסול, ציור, ספרות, משחק.
* היצירה מתחוללת בהשראה הנוצרת במרחב, על ידי קבוצת אנשים ערים, פתוחים.
* השחקן תמיד חי בהקשר הקודם למשמעות מומשגת. יתכן והוא יהיה לבד אבל גם אז הוא ימצא בהקשר, של עלילה, רצון, משהו הדוחף אותו… ורק מתוך השדה הזה הוא יפעל. הוא פוגש דמות על הבמה, הוא חש באינטראקציה בינו לבינה ופועל בתוך ההקשר.

רעיונות יסוד:
הבמה כמרחב מחולל
הבמה כמרחב לא פונקציונלי
הבמה כמרחב מתגלה
חניכת השחקן
סיפור/מחזה פעיל
מצבים מורחבים של תודעה יוצרת.

הבמה כמרחב מחולל: המרחב מחולל את מה שהוא אודותיו. מרחב מחולל ‘פונה לעבר עצמו’ כדי לייצר בתוכו את תנועת החיים אודותיה הוא מדבר. במובן מסוים זהו ‘מרחב אפיגנטי’ – מדליק/מכבה מתגים גנטיים כדי לאפשר ביטוי של מה שלא יכול להתבטא בסביבה אחרת.

הבמה כמרחב לא פונקציונלי: כשרים שונים פונקציונליים מצמצמים את יכולתנו לפגוש את העולם. אנו זקוקים לחדר משחקים בו מתקיימת הרחבת התודעה, אך ללא חומרים מבחוץ. במרחב לא פונקציונלי מתקיימת אזהרת מסע: לא להפוך את האינו דבר לדבר. במרחב לא פונקציונלי נלמד לפתוח את עצמנו לחישה מורגשת; לחוש את המורכבות המובלעת בכל דבר ולנוח בתוכה בגוף ובהכרה. נלמד לשהות במרחב שמעבר להגיוני ולהוליד מתוכו דמות, טקסט, עלילה ומיזנסצנה.

הבמה כמרחב מתגלה: אנו רגילים לפנות ולהתייחס למה שכבר קיים ונתפס בחושים. האימפליסיט על פי הפילוסופיה של ג’נדלין הוא מה שעוד לא במילים עדיין, ומכאן גם לא בתפיסה עדיין, אך כל העת מבקש להתגלות ולהתנסח. זו כניסה למרחב שמאפשר לידה של החדש. בו האמן אינו מתאר את הקיים אלא מוליד מילים, נותן שמות חדשים, ובכך נוצרת מציאות המומשגת מחדש. זהו מרחב פואטי, במרחב זה הדחף לתנועה ולפעולה למרות היותו מדויק, הוא אינו דטרמיניסטי; הוא קורא ליצירה שאינה אקראית, אלא פואטית, בה האדם מפתח רגישות של משורר בכדי להקשיב לנובע המבקש את התנועה הבאה בכדי להופיע.

חניכה של השחקן: אמנות התאטרון הינה אמנות הכוללת בתוכה אמנויות נוספות. כשם שצייר נדרש לפתח התבוננות רגישה למציאות, כך נדרש מהשחקן לפתח את ראייתו ולהעמיק את אופני התבוננותו על עצמו ועל העולם. כשם שמוזיקאי נדרש להעמיק את הקשבתו ורגישותו לגוונים של צליל, עוצמות וקצבים, כך נדרש מהשחקן ללמוד להקשיב לגווני קול, ולאמן את קולו עד שיהפוך לכלי רגיש היכול לבטא מנעד של גווני צליל. כשם שרקדן לומד לחוש תנועה, לנכוח בתוכה, עד ששריריו מאומנים לבטא את שנע בתוכו, כך השחקן נדרש לאמן את גופו ככלי המבטא את הסמוי אשר אינו ניתן לביטוי. וכשם שמשורר יודע את סוד היחסים שבין המילה והדממה, אף השחקן נדרש להכיר את המרחב הפואטי, ולדעת לומר שירה. בכדי להפוך ליוצר על השחקן להכיר את מכלול כוחותיו, לפתחם ולשכללם למנעד רחב ולאיכויות שונות, עד הגעה לרמה של שליטה ומיומנות. ההתייחסות ליצירה כקונצרט, מאפשרת לשחקן לרכב על גלי היצירה כאמן רב תחומי: לרקוד, לנגן, לצייר ולשחק. השחקן דרך כל כוחות חייו מאפשר לנראה ולסמוי מן העין להופיע, גוונים הנראים וגוונים נסתרים. היוצר נותן ל’דלתות התודעה’ להיפתח, ועל ידי כך מתאפשר לכוחותיו לזרום כ’נהר היוצא מעדן’, תנועה שיש בה גם ריפוי וצמיחה. בכך היוצר חווה את כוחותיו בצורה חדשה, ונוצרות התארגנויות חדשות של ה’אני’, המאפשרות צורות חדשות ורחבות יותר של קיום. כאן האמן עובד בעזרת כלים מרחבי תודעה: גוף, דמיון, שירה ובכך גם משכלל את יכולותיו.

סיפור/מחזה פעיל:
החומרים איתם אנו עובדים בתהליכי ההכשרה והיצירה, בנוסף למחזות, הינם קטעי ספרות ושירה, המעוררים הקשבה להיבטים הסמויים של הקיום. טקסטים אלו מאפשרים דרך התוכן, הצורה, השפה, הדימויים, המקצב ועוד, נגיעה במרחב הסמוי בזמן הווה ובכך הם פועלים על השחקן המבצע והצופה.

מצבים מורחבים של תודעה יוצרת:
נלמד על כמה מצבי תודעה:
תודעה פתוחה: זהו מצב תודעה הפתוח לחוסר הגדרה, אשר ניתן להיות בו, כמו בטבע מתוך חופש שאין בו הגדרה. זהו מצב בו התודעה פתוחה ומאפשרת הקשבה לתנועות ראשוניות ולא מנוסחות להתחולל.

תודעה קשובה: זהו מצב בו התודעה ערה ושוהה בהכרה, עד שממנה משהו מתחיל לנבוע ולקבל דימוי ושפה.

תודעה יצירתית: זוהי תודעה המלבישה את שחשה,בתנועה, פעולה, בשפה, סיפורים ומבנים בימתיים.

תודעה פועלת: זוהי תודעה המייחדת ייחודים, ומזווגת בין תנועות שונות. כאן לא רק שתנועות ראשוניות נפתחות ביצירתיות, אלא אף מתרחשת פעולה המשלבת בין אפשרויות שונות ומולידה את האפשרי והחדש.
כל מצב תודעתי מתחזק כאשר הוא מתערה בגוף, והאדם חי אותו דרך גופו.

עדינויות של תנועה, קול ודמיון
במהלך הקורס אמנות המשחק, נעבוד דרך תנועה, קול ועבודת הדמיון.
תנועה: נלמד לשים לב למקום ממנו נובעת תנועה:
כיצד אנו מקשיבים לה, נותנים בה אמון.
כיצד אנו מאפשרים לאינטראקציה להתרחש ללא צנזור של המחשבה/ ההגיוני/ המקובל/ דימוי הגוף הרגיל.
כיצד אנו יוצרים תנועה של זרימה אורגנית.
כיצד אנו חוזרים ל’תודעת האדם הראשון’ המתעוררת בעולם ונמצאת באינטראקציה ישירה אתו.
כיצד איני מפריע לתנועה, נושם אותה בנחת, גולש בה, סקרן, ער, מתענג.
מהי ההקשבה לשקט? לגל התנועה?
מה קורה כשאנו מפנים קשב התמקדותי לתחושת הגוף הנע? לתדר שלו? להשתנותו?
קול: הקול משנה את תודעתי, תחושת חיי, מצבי הגופני. אני חש משהו, פותח את הגרון, ושומע/מקשיב או חש מה שנוצר:
יש קול המגיח מהדממה.
יש קול המבטא רגש.
יש קול המטייל בתוך חללי הגוף, ברזונאנסים שונים.
יש קול היוצא אל עבר החלל החיצוני (קול שנשלח) ויש קול הנושב בי כרוח הנושבת במפרשי הגוף.
הקול הנובע: יש גלישה על הקול דרך חללי הגוף, כאשר הגוף מתנועע בכדי להכיל את הקול.
הקול המטייל: יש קול טרנספורמטיבי, הנע דרך נקודות אנרגטית עדינות.
יש אלתור של קודש: דיאלוג עם האינסוף עם המעמקים.
יש שירת קודש, שיר הבנוי מתוך המסורות העתיקות.
יש עבודה עם טקסט והקשבה להדהוד התגובתי שהוא מייצר.

דמיון: כל תמונה על הבמה ובחיים כמו בחלום מכילה כמה רבדים אשר ביחד יוצרים תמונה אחת. תמונה זו מכילה תגובות עדינות הבאות לידי ביטוי בתגובות העדינות של הגוף.

נלמד ליצור תמונה אורגנית חיה המספרת יותר ממה שרואים.
נלמד כיצד סצנה מציתה את הדמיון, ומניעה את השחקן ליצור מבנה לדמיון. השחקן בונה תמונה מתוך הדמיון המכילה את שהוא חש, ולא את שהוא רוצה לספר.
כששחקן מדמיין, כמו כלי נגינה הוא הופך לתיבת תהודה הוא מופעל, תחושתית ורגשית, וזו המנגינה שהצופה מקשיב לה ורואה אותה.
המשחק כחלימה צלולה- כיצד חולמים טקסט, כיצד מקשיבים לו ממקום לא הגיוני. כיצד בונים פרגמנטים: הרבה לאחד. כיצד בונים מתוך תחושת המשמעות ולאט לאט יוצרים תמונה מרובדת.

תוכנית לימודים והכשרה
אמנות ההופעה הינה מתודה הנלמדת בתוכנית עומק דו שנתית , וחלקים ממנה מוצעים בסדנאות קצרות מועד.
תוכנית זו מיועדת ומומלצת:
-ליחידים הרוצים לפתח את הכוח היצירתי בחייהם.
-לשחקנים המבקשים אחרי המשגה וליווי תומך יצירה, בכדי להוליד את הכוחות היצירתיים שבהם לשלב הבא.
-אנשי טיפול, ובעיקר מטפלים ביצירה. המבקשים אחר כלים המאפשרים תהליכי עומק רב ממדיים, המאפשרים אימפקט שמעבר למוכל בשפה או להבנה הלוגית המוכרת.
-אנשי חינוך, המבקשים אחר כלים לאפשר תהליכים רב ממדיים בתהליך הלימודי. תהליכים המשלבים את המימד החושי, הרגשי, המחשבתי, היצירתי, הרוחני.