ברוך ברנר
א: על סוד הטקסט הפואטי.
מה מתאפשר לאדם היודע את הטקסט שעליו לומר?
איזה תהליך משמעותי וחדש יכול להתחולל?
למה בכלל לקרוא טקסט שכתב מישהו אחר? במה כוחו?
מה מתרחש כשאדם קורא טקסט חזק, ומה באפשרותו להוליד בנו?
באופן דומה/שונה שאלה זו נשאלת גם בעולם האמנות, ובמיוחד בעולם התאטרון בו השחקן, היודע מראש את הטקסט, צריך למצוא את היסוד החי ואת האופן היצירתי בו המילים ינבעו מפיו. פעולה הדורשת ממנו הקשבה (attention) מאד עדינה ומיוחדת (1). על האמן להיות ער בו זמנית לידוע מצד אחד, ולמתעורר בקרבו מצד שני. הסוד הינו טמון במצב הגופני והתודעתי של המבצע ובאופן האמירה.
להקשיב למילים היוצאות מפי:
מרחב האמנות ובמובן זה גם עולם התפילה הינם מרחב ביניים, בו מתקיים שיח השונה באופן מהותי מהשיח היום יומי. היו שכינו מרחב זה ‘מרחב לירי’ (2). במרחבים הפואטיים האמן נמצא במצב הווייתי פתוח וער כאשר בו זמנית הוא גם מוציא את המילים מפיו, וגם מקשיב באופן מיוחד למילים היוצאות מפיו, משל היה מקשיב לאדם אחר. זאת בכדי להקשיב ולאפשר לתגובה הפנימית להתרחש. הדבר דורש האטה, ומדויק יותר ‘שהייה’ עדינה עם המילים.
ההדהוד הפנימי של הטקסט:
בעולם התפילה, פסוקי השיר, מאפשרים מסע של הרהור פנימי המתחולל דרך תגובות פנימיות המתרחשות תוך כדי אמירה. המתפלל, השומר על מצב הווייתי פתוח ורגיש ‘שם לב’ לא רק למה שהוא אומר, אלא גם למתחולל בקרבו בעקבות אמירת המילים היוצאות מפיו. בבחינת ‘שיירי זמרה’, מה שנשתייר בו בעקבות הזמרה.
במובן הזה ניתן לדמות כל אדם לנוף קדומים אשר טמונים בתוכו כמו במעמקי המערות שבהרים, עולמות מלאים של תחושות ורגשות. כל טקסט יוצר בו הדהוד פנימי של קולות שונים. לדוגמא כאשר המתפלל אומר טקסט העוסק ברחמים, כהד למילים מתעוררים בקרבו תחושות, רגשות, זיכרונות….קולות רבים, אשר היו טמונים בתוכו ללא ‘קול’, והינם פרי מצבים אשר נרשמו בקרבו ומשוועים לרחמים. זיכרונות אלו הטמונים במתפלל, יתכן ומעולם הוא לא שם לב אליהם, וברגע זה הם צפים ומתעוררים. כמו הידוע ה’לא נחשב’, ה’מוחש שלא נחווה’ עולה בו כהד. כמו חומריי החיים אשר עברו טרנספורמציה ממצב גולמי למצב בו הם יכולים להחלם, כך גם אותם כוחות חיים יכולים כעת עם התפילה להחוות, ועל ידי כך נוצרת בהם טרנספורמציה (4). כשם שמודעות יכולה להרחיב את תודעת האדם ולייצר בו מוחין חדשים, כך גם תחושות הנחוות, נוגעות בסוד הווית האדם ומולידות אותו, עם תודעה ומוחין חדשים, ובכך מחוללים בו תהליכי צמיחה. במובן הזה הטקסט בתפילה לא מבטא תחושות אלא הוא זה שמעורר ואף יוצר אותן, דרך ה’אקו’ הנפשי.
מילים כהיכלות המאפשרות התרחשות:
החזרתיות על אותן התפילות שוב ושוב מתוך שקט וריכוז, דווקא היא זו שמאפשרת את ההקשבה גם לאור המקיף של המילים, ולהד הנוצר בעקבותיהן. כשהמתפלל אומר ‘מזמור’ או ‘הללו יה”, הוא נכנס לאור המקיף שהמילה יוצרת, ואז האור מנגן על האדם, והוא ככלי נגינה מכוון מתנגן… מתפלל…
המילים אינן משמשות כאן ככלי לביטוי, אלא כהיכלות המאפשרות התרחשות.
התפילה איננה פרוזה, היא שירה. בכך מתחוללת תנועה נוספת, בכוחה של השירה אף להעשיר את תנועת הנפש .
בעזרת השירה דרך ביטוי רחשיה הפנימיים של הנפש שמעבר לשפה, הנפש מתקשטת ומתעשרת (4). בכך השירה מהווה לנפש בית נאה ומפסלת/מתמירה אותה מחומר גולמי לנפש פואטית.
המילים כמשכן לאהבה:
אנו יודעים שלשפה שימושים שונים. פעמים והשפה משמשת לביטוי והחלפת אינפורמציה, פעמים בכדי לייצר מציאות כאשר המילים ‘עושות’ דברים ובונות עולם, ופעמים ככלי דרכו האדם נכנס אל האור של המילה. חשוב להבחין ולהכיר את כוחה של השפה הפואטית, אשר נועדה לפתוח את נשמת האדם ולא לאוסרה במילים תאולוגיות, הכופות את הנפש במקום להתירה. האדם יכול להגיד לאהובתו: ‘אני אוהבך’ ובכך למסור מסר, לדווח, או לומר לה: ‘אני אוהבך’ ובכך לייצר היכל של לב פתוח הפותח פתח בינו לבינה, באמצעות המילים נוצר ‘היכל האהבה’ אל תוכו הם נאספים ומתכנסים. המילים הופכות במקרה זה למשכן לאהבה, ובכך בני הזוג שוכנים בתוכה והיא בתוכם.
השפה פואטית איננה הצהרות או ביטוי של אמונות, אלא מתפקדת כשער הפותח את הנשמה לתחושות ורגשות. כשם שאדם השר לאהובתו ואומר לה ש’פניה מאירים כאור השמש’ לא ילך להתקין מערכת סולרית לידה; אלא יפתח את נפשו לחוש תחושה ורגש, כך האדם לפני התפילה צריך להביא את עצמו למצב של פתיחות נשמתית, לפתוח את עצמו ל’נוכח’, ואז בעזרת השפה הפואטית לאפשר למילים לרחוש בתוכו ולחולל תנועה בעצמותו.
שירה והתגלות:
“שירה הוא רק כשמכיר הנוכח כענין ראתה שפחה וכו’ אז נפתח פיהם לומר שירה” (5)
בכדי להעמיק את הבנתנו בכוחם של מזמורי התפילה, על האדם להבין את מושג השירה בעולם העתיק. השירה הייתה פרי של ‘התגלות’. ההתגלות הולידה מילים וצרופים, שהכילו את ה’יותר’ מהשפה, ופתחו שער למתגלה. השירה נכתבה ב’רוח הקודש’, ממקום שהוא מעבר לאישי, מעבר לרגש או תחושה פרטיים. וכאשר אדם שר אותן, הן פותחות אף בו את השער הפונה אל ה’יותר’, ועל ידי כך יוצרות ‘התגלות’ כאן ועכשיו.
ב: בין המילים וה’מעבר’ להן
המתח שבין השפה לבין המתנוצץ דרכה:
קיים מתח קבוע בין האינסוף לבין ביטויו/התגלותו בשפה. מילים המצביעות על מה שלא ניתן לביטוי, מכילות בתוכן מתח פנימי, שבין גילוי לכיסוי ובין הנתפס לבלתי נתפס. כמו בשירה טובה בה מתקיים מתח בין השפה לבין המתנוצץ דרכה, כך גם בשירת התפילה המבטאת את תחושת האדם אל נוכח ה’מעבר’, מתקיים מתח עדין, בין השפה לבין מה שמעבר אליה ושהיא רק רומזת אליו. בין השפה שהיא לבושי השפה והתרבות- שהם תיקוני ה’טמירא דכל טמרין סתימא דכל סתימין’- לבין שאיפת האדם להתאחד ללא לבושים, בבחינת ‘שלילא מלבושיה’. האמנות והתפילה אינם רק עץ עושה פרי, אלא עץ פרי עושה פרי וטעם העץ כטעם הפרי. ללא מילים אין מעבר, ולא מעבר אין מילים.
כל שפה תרבותית ואולי כל שפה בכלל חיה במתח הזה. הייחוד עם ה’מעבר’, שהוא טמיר ונסתר, פעמים מתלבש בלבושים ומתכסה בדימוי ובשפה, בסוד הפרדוקס המכיל את האין ביש, את האינסוף בסוף, בבחינת סוד המכוסה, “אמוֹן מוּפְלָא אָמוֹן נִסְתָּר אָמוֹן מְכוּסֶה” (6).
האדם יכול לדעת אם הוא מתקדם- ונע מהחוץ פנימה- דרך בחינה עצמית, בה הוא מתבונן בעצמו ומברר האם הוא מבין, חווה, וחי את שמעבר לשפה גם כשהוא משתמש בשפה או שמא הוא נשאר רק בשפה. מי שפתוח ל’טרום שפה’, יכול אח”כ לחזור לשפה וכך נוצרת צורת הויה שיש בה ייחוד ומיזוג, בין הפתוח למנוסח, בין הנובע והקבוע, המתבטא באופנים שונים (דוגמא לכך בשפה אחרת: יחודיי ‘הויה אדנות’ בלשון המקובלים).
המתפלל יכול לשאול את עצמו/ להתבונן, האם בעזרת השפה הוא עובר אל מעבר אליה, והווה בהוויה שאין בה אחיזה או שמא הוא אחוז עדין אך ורק בשפה.
איך לעבור אל מחוץ לשפה?
המעבר אל מחוץ לשפה הינו עדין ומורכב ומוכל אח”כ בתוך השפה עצמה, כאשר ה’מעבר’ מוכל/מוחש/מתרחש דרך המילים ובתוכן, כמו הנשמה הדרה בגוף. משל לאהבה בין בני זוג, האהבה אמנם נפתחת ומתגלה עם בן/בת הזוג, אבל דרך היחס לבן או לבת הזוג האדם פוגש את עצם אפשרות ה’אהבה’ בחייו, ליבו נפתח והוא לומד את האהבה, אשר היא עצמה אינסופית ובו זמנית מוכלת בתוך הקשר. האהבה הינה פתיחת הלב כתנועה העומדת בפני עצמה, והיא פתוחה אל מול האינסוף, ובכך היא גם מתעצמת ומעצימה את היחס הקונקרטי בין בני הזוג אשר ה’ברית’ נכרתה בינהם. מילות התפילה גם הן הינן שער הפותח את האדם אל מה שמעבר, המוכל ומתבטא דרך המילים עצמן.
ישנן הדרכות המכוונות את המתפלל למורכבות זו. לומר או לחשוב מילה תוך כדי כך שמחשבתו באינסוף.
“ואני יצחק הצעיר בן שמואל דמין עכו אומר, כי בן ליחידים בן להמון, הרוצה לידע סוד קשירת נפשו למעלה, ודיבוק מחשבתו באל עליון, כדי שיקנה באותה המחשבה התמידית בלי הפסק את העולם הבא, ושיהיה ה’ יתברך תמיד עמו בעולם הזה ובעולם הבא. ישים לנגד עיני שכלו ומחשבתו אותיות השם המיוחד כאילו הם כתובים לפניו בספר בכתב אשורית. ותהיה כל אות גדולה בעיניו בלי תכלית, רצה לומר שכשתשים אותיות השם המיוחד כנגד עינך, יהיו עיני שכלך בהם, ומחשבת שכלך וליבך באין סוף, הכל ביחד, ההבטה והמחשבה שתיהן ביחד. וזהו סוד הדיבוק האמיתי הנזכר בתורה. ולדבקה בו ובו תדבק, אתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום וכל זמן שנפש האדם דבוקה בו יתברך על הדרך הזה לא יאונה אליו רעה. ולא יבוא לידי טעות לעולם בשום עניין מעניניו, בין בשכליים, בין במורגשים. ולא יפול ביד המקרים, כי באותו דבק בשם יתברך הוא למעלה מכל המקרים, ומושל בהם” (7).
היחס אל השפה :
רבים פונים אל השפה התרבותית/דתית דרך ה’אני’ החיצוני, הנע דרך תבניות מחשבתיות השואלות האם יש אמת בדברים או לא, ובכך חווים קושי בתפילתם. פעמים והם אף אוחזים בשפה בדוגמטיות נוקשה, המדחיקה קולות רקע, הכוללים גם קולות של אנשים ותרבויות נוספות (9). אבל ישנו מפגש אחר עם התרבות והשפה המתחולל דרך ה’עצמות’ של האדם. מפגש זה יכול להתאפשר דווקא עם מילות השיר והתפילה, שם השפה התרבותית מתקיימת לא כאמת תאולוגית, אלא ככלי לנוע אל מעבר אליה, למקום בו היא מסירה את לבושיה (10). דרכה מתרחש מפגש, והמתפלל מוצא את עצמו נפתח לתודעה רחבה, ועומד לפני הוי”ה, בביטול.
בכל אמונה/תאולוגיה /חכמה שאדם אוחז בה, עליו לבחון את עצמו ולראות, איזה איכויות נפתחות אצלו בעקבות אותה אחיזה. ה’איכויות’ נובעות מהמגע הממשי בין האדם לבין ה’אינו דבר’ שיכול רק להתכסות בשפה, ולא מהמפגש רק עם הלבוש החיצוני. הרגישות וההכרה ל’איכויות הנפתחות’ מגלות לאדם האם הדברים ‘התירו’ אותו, ופתחו בו את דלתות תודעתו וליבו, ומשהו חדש נולד בו -בבחינת ‘מתיר אסורים’ – או שמא הוא אחוז בלבושים, ומילות השער הפכו לטיעונים נוקשים הסוגרים ‘תוך כדי דיבור’ את השערים המתנוצצים(11). אז השער הופך לטיעונים הגורמים שה’רקיע לא נראה בטהרתו’.
פתק אישי: אני נכנס לבית הכנסת, נושם עמוק, מתקרב לעמוד התפילה, חש בטרם, משהו יכול/רוצה להתרחש. אני עדין במרחב ה’טרם’, בינתיים יש רק משהו בי שאני חש בו… אני ממתין קשוב, מטה אוזן… משהו נפתח…פעמים והלב עולה על גדותיו. אז אני מכוון את תודעתי ונותן לפה לדבר, ‘מילים’ הנושאות בתוכן מ-שמע-ות (משמעות). הן טעונות, מוליכות, מחוללות… משהו מתרחש. ה’אני’ שמדבר מתנוצץ בי בצורה ערה, המשמעויות הטמונות במילים מפסלות/מרקמות אותי, ואני לפני מי אני עומד?… משהו מתחולל, תהליך הכולל: אני- אינטראקציה- ‘לפני מי?’. אני שם לב שגם החוליה הראשונה הנקראת ‘אני’ כבר עומדת לשאלה, מי זה? איזה אני? מי/מה זה אותה תנועת חיים ש’לית לה מגרמה כלום’?
התרחשות קסומה המשתנה תוך תהליך כדי סמוי שהולך וזורם ומשקה את חיי בדעת פנימית…מילים הופכות קריסטליות, מאירות צוהר בתיבה…
אותיות…צלילים… מילים… אבנים בונות היכלות ברוח, ובחכמת הלב בונות משכן… ושכנתי בתוכם…
(1) עיין על כך גם בספר קשב ופרשנות של ביון.
(2) על המרחב הלירי עיין בספרה של דנה אמיר/
(3) עין על כך באריכות בספריהם של כריסטופר בולס, ווליפרד ביון.
(4) בעל שם טוב בראשית פרשת בראשית : צג. ויהי האדם לנפש חיה. ותירגם אונקלוס לרוח ממללא, כתב הבעל שם טוב זצללה”ה, כי ענין רוח האדם בקרבו, וחיות שלו, הוא כח הדיבור אשר בקרבו, וכמו שאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, ולפי זה כשאדם מדבר דיבורים, אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו, והוא אז מוציא חיות שלו באותן הדיבורים, רק לפי שחיות האדם דבוק תמיד בשורשו, לכן הדיבורים ההם בעצמם, ממשיכים עליו משורש, חיות חדש, ועל ידי זה הוא חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיותו מקרבו, רק שכל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש: (ערבי נחל פרשת וישלח).
(5) ספר רסיסי לילה – אות ח
(6) ספר תיקוני זהר מנוקד דף קכו/א /
(7) כתר שם טוב חלק א צ”ד: מבעש”ט, ידביק מחשבתו באור א”ס שבתוך האותיות שהוא אור פני מלך חיים>.[ובעודו מדבר בתורה ותפלה . . . יהיה מחשבתו דביקה בו ית’ בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים אור האין סוף שבתוך האותיות, והבן ש] <ו>הוא כלל גדול בתורה ותפלה [לפי מה שקבלתי ממורי]. גם מסוגל [זה כשיעשה כנ”ל] לבטל הדינין [וכאשר שמעתי ממנו, ודפח”ח]. עיין גם בשערי קדושה חלק ד.
(8) ספר מאירת עיניים בפרשת עקב בפסוק ולדובקה בו:
(9) עיין בספרו של מייקל אייגן מוות נפשי, העוסק בניתוח תפיסתו של ביון על הסכנה בלהפוך את ש’אינו דבר’ ל’דבר’.
(10) עיין בספרו של מייקל אייגן מוות נפשי, העוסק בניתוח תפיסתו של ביון על הסכנה בלהפוך את ש’אינו דבר’ ל’דבר’.
(11) ספר אור המאיר – פרשת עקב כלל זה ינוח בידו, ואל ימוט מנגד עיניו, להיות אמונה תקוע וחרושה על לוח לבו, שהוא יתברך למעלה מכל העולמות והמערכות והמזלות, ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים, ומסדר הכוכבים כרצונו וחפצו, להפך טבע הבריאה, ולנהוג פרטי עובדותיו בבית ובחוץ, הכל על פי האמונה שלימה התקוע בקרבו, לבלתי עשות היפך האמונה, ובזה נאות לו להרים ראש, ליקום קדם מלכא בתפלה ותחנונים, ועקימת שפתיו עושה רושם, ונרצה לפניו יתברך למלאות שאלתו:והנביא רומז ברוח קדשו (יחזקאל מז, יב) מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה, ורבו הדעות בגמרא (סנהדרין ק, א) חד אמר להתיר פה עקרות, וחד אמר להתיר פה אלמים, והכוונה, להורות שנתמעט לבות בני אדם, ואבדה אמונה מבני אדם, זאת הגורמת שאין תפלתם עושה רושם, להתיר פה עקרות ופה אלמים, כי אם אחד בעיר ושנים ממשפחה, בהשתדלות רב בתורה ותפלה ומעשה הצדקה, לא כן לעתיד שתתרבה ההשגה, ולבם יהיה רחב כפתחו של אולם, שהקדוש ברוך הוא כל יכול, ואין מעצור להושיע, כי הבורא מנהיג ומשגיח בכל עת ורגע, ומשדד המערכות כרצונו, ומעלה את עמו ישראל למעלה מכוכבים והמזלות, והמה בעצמם כחם יפה גם כן לעומת אמונתם השלימה בהבורא ברוך הוא, להגביה את עצמו למעלה מהטבע, ואזי אפילו שיחת חולין שלהם, זך ובהיר כל כך, עד שיוכלון לפעול פעולות גדולות, מה שאנו צריכין עתה לפעול על ידי תורה ותפלה, ותורה ותפלה שלעתיד, תהיה רק לעשות יחודים וזווגים עליונים, עין לא ראתה, שאין אתנו יודע עד מה, להשיגן עתה במיעוט הכרתינו: