תמלול תרגול ראשון

אני היום אגיד קצת יותר מילים מאשר בדרכ, רק כדי להכניס גם את מי שמצטרף. אנחנו פשוט יושבים כחצי שעה, וההתחלה היא פשוט מתוך ישיבה… בעיניים פתוחות. והסיום… בדרכ אני משמיע ניגון קטן… וזה הסימן שאחריו, בערך דקה אחכ אני פשוט סוגר את הזום ומי שרוצה להמשיך לשבת פשוט יכול להמשיך לשבת עד מתי שנכון לו.

אז דבר ראשון, אנחנו פשוט יושבים בעיניים פתוחות… אפשר להרים את המבט מעל המסך ולאפשר לראייה להתרחש לאן שרוצים… אנחנו משתדלים לא לעשות כלום לרגע. ולאט לאט מתוך המצב הזה אפשר לחוש את הגוף מבפנים… רק לראות אם אני צריך לשנות תנוחה. אנחנו עדיין, מי שיכול, נשארים בעיניים פתוחות…

אנחנו שמים את כפות הידיים פתוחות כלפי מעלה, מי שנוח לו. על הרגליים, על הברכיים. ואנחנו מאפשרים להכרה שלנו להיות במצב מאוד עדין… זה לא שהיא לא עושה כלום, אלא היא שמה לב להכל. בלי להתערב.  כאילו אני מאפשר כרגע לערות שלי פשוט רגע לנוח ולהסתנכרן למה שקיים. באופן טבעי יכול להיות שההכרה שלי פתאום שמה לב לתחושות של הגוף מבפנים… בין אם זה המפגש של כף הרגל עם הרצפה, בין אם זה תחושות של הגוף, של הזרימה של הדם, של הגוף. אני מאפשר לגוף שלי להרפות כל התארגנות אל תוך העולם. פשוט להתרחב… לא להתארגן, אלא להרפות לתוכו.

אני מתחיל לשים לב לשינויים… האם יש שינוי בנשימה? מה מתרחש בהקשבה שלי? מה מתרחש באחיזת השרירים שלי… האם אני אוחזת כרגע את השרירים בפנים? בלסת? אני מסתקרן כרגע לא ברגיעה שמתרחשת, אלא בשינוי ההכרה שמתרחש.

ולאט לאט, כל אחד בזמן שנכון לו, אנחנו נותנים לעפעפיים לרדת. ואני לא עושה כלום. אבל אני מכיר וער למה שמתרחש בעצמו. עברתי מימד וברגישות אני שמה לב לכל דבר חדש, לכל תחושה שנפתחת… לכל מקום שאני לא יכול לתת לו המשגה. אני משחרר את עצמי מהצורך בהמשגה. המשגה שיכולה להגיד לי עכשיו ״תרגע״, או “שלא יהיו מחשבות”… מכל המשגה עכשיו אני מרפה. נותן לעצמי כמו לצלול לתוך ההתרחשות עצמה.

אני שמה לב למה שאני שמה לב. אני יכול לשים לב לזה שמשהו בי שם לב כרגע לגוף… למשל. מתוכו. לשריר מסוים שההכרה מרצדת אליו. אני פשוט שם לב לזה ששמתי לב לזה. אני יכול או יכולה לשים לב לנשימה, ואני שמה לב שאני שמה לב לזה. אני יכול לשים לב להכרה שלי, אני יכול לשים לב שאני שם לב לזה. אני נח בצורת הלב. אני נח בתוך ההכרה… אני נחה שם. אני שמה לב לתהליך ומאפשרת לעצמי, נותן לעצמי פשוט לנוח בתוך הערות. אני גם יכול לשים לב האם משהו השתנה. נוצר כבר איזשהו תהליך מהרגע שהתחלנו. אם אני פשוט נחה בתוכו, בערות צלולה. ואולי זה כבר קורה מעצמו…

ואולי אני יכול/יכולה להנהיג את התודעה שלי, את ההכרה שלי, ואני שמה לב איך כרגע אני חשה גם את החיים  שסביבי. שהם כבר מעבר לסילואטה של הגוף. ואני שם לב לאן ההכרה שלי כרגע לאט לאט מרחיבה את עצמה. איך כרגע אני חש. חשה את האוויר שבחדר, את החלל שסביבי, כמו ציפור שפורסת כנפיים… אני נותן להכרה שלי להתרחב. כאילו היא נוסקת על הבוקר ופותחת את עצמה. אולי היא יכולה להתרחב, אולי יש עוד חיים כרגע בתוך הבית שאני נמצא בו. יש עוד חיים, יש עוד אנשים שם. אולי מישהו שיקר לי, שכבר נמצא מחוץ לבית. אני מרחיבה את ההכרה שלי אל תוך החיים. אולי יש אנשים בבניין, או ברחוב. וכל אחד ואחת לאט לאט יראה כמה ההכרה שלו כרגע נפתחת… מה הקצב שלה, מה התנועה שלה… להרחיב את ההכרה בחיים שנמצאים בכל מקום. אולי בעיר. אולי בארץ. צמחים… בעלי חיים… הבריאה כולה… וניתן לזה זמן עכשיו, כל אחד, לראות לאן ההכרה נפתחת. במה היא מכירה. האם אני יכול או יכולה להתבונן על עצמי כאילו מנקודת מבטם של החיים עצמם… החיים שמופיעים דרך בריות שונות, ואם יושב עכשיו אדם במקום אחר, ביבשת אחרת, ועושה אותו הדבר, ומכיר בהכרה שלו בחיים שכרגע נמצאים גם בי…

ואני מאפשר לעצמי כרגע לקרוס אל תוך החיים . לאט לאט לאבד כל דימוי לקרוס לתוך החיים. ונאפשר לעצמנו לייחד. לראות כתמונה אחת את מה שאין בו שם ואין בו הגדרה, את כל ביטויי החיים. אנחנו עושים את זה דרך הפסוק ״שמע ישראל״, במילים הוויה שכתובים י׳ ה׳- ו׳ ה׳. ואנחנו אומרים שם אדנות, א׳ ד׳ נ׳ י׳… ואנחנו נפתחים ומחזיקים את התמונה שאין בה הגדרה. ובאלוהינו אנחנו יכולים להתפרס לכל ביטויי החיים… כל ביטויי החיים שאני חלק מהם. כל ביטויי החיים שלי. ואנחנו מנסים לראות אותם כהוויה אחד… ופשוט למסור כל פרדיגמה, כל קונספט, לתוך מה שמתחולל.

“שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד”

ומי שנכון לו או נכון לה, אנחנו לאט לאט פותחים ומקשיבים לבקשות חיי שצומחות. ליום שנפתח לפנינו. לדברים שאני אהיה מעורב בהם. ורק אני מקשיבה או מקשיב לה בקשת חיי… אני מאפשר לה לצמוח ולהופיע. אני רק שומע תפילה… אני שומעת את התפילה ומאפשרת לה להיות מונחת באינסוף. אני לא אוחז בה.