ברוך ברנר
חלק 1: בגוף ראשון
מה קורה כשתרבות מתחילה לחשוב דרך הגוף, מה קורה כשתרבות מתחילה לחוש, כשתרבות שמה לב למה שכרגע מתרחש? מה קורה כשאני חש את הפער שבין השפה ‘אודות’ לבין ה’מתרחש’, בין דיבור לבין רחש. מה שומעים בשתיקה?
האם גן עדן הוא כאן ממש מתחת לאף/לראש? האם הנהר הזורם נע במסתור בשקט במרחבי הגוף, ואף אחד לא שם לב אליו, כי הפננו את המבט רק ל’גוף’ של הזולת, התבוננו בו, חקרנו אותו כמו שחוקרים ארץ רחוקה, ולא כמו שחוקרים את ‘נשימת חיינו’?
אנו כבר יודעים שמה שלא חושבים עליו, נידון להכללה, לסטיגמטיזציה, לבנליזציה או לשעבוד, באופן טבעי נשתמש בו בלי לפגוש אותו ולא נעמוד על סודו.
דורות רבים דלגו עליו, מילא נקודה עיוורת אבל ‘גוף עיוור’? התבוננו דרכו, כאלו הוא לא קיים. מעטים חשבו אותו, דברו אותו, אבל הם נשמעו ‘לא הגיוניים’ אז המשכנו הלאה.
ואז לאט לאט הוא מתפרץ, ברומנטיקה, בציונות, במחול המודרני, בשנות ה60, בחכמת המזרח, זרמים בפנומנולוגיה, תרפיות חדשות בהבעה, חזיונות מופיעים בתורת הרב קוק ובתורות חסידיות. האמנות נכנסת ואנו מתחילים להבין, זה לא בריא לא לנוע אבל חמור מכך זה ממש לא חכם לא להקשיב לו.
אני לומד אותו, מתחיל להקשיב אתו, דברים שנשמעו הגיוניים מושלים, כי אין בהם ממש, ואני שם לב שהוא לא מי שחשבתי –יותר מדויק ‘לא חשבתי’- שהוא. ראשית זה בכלל לא ‘הוא’ זה ‘אני’. ‘אני’ שאפילו לא מוכחש, אלא ‘אני’ סמוי שהייתי כאלו עובר דרכו אל חיי בלי משים. עוצר נשימה וממשיך הלאה. בכדי לפגוש בו-בי אני שוהה רגע, מתחיל לנשום, חש. ומחזה מרהיב מתגלה, מה זה?! הוא לא ‘פני השטח’ הוא כניסה למעמקים, אני עובר את ה’שער’ ‘זאת הפעם עצם מעצמי ובשר בשרי’, ונכנס אל שערי הגן.
יש בו חדרים, היכלות, יש בו זרימה של שקיו נסתר, מעיין החיים, בחדרים החכמה לומדת את עצמה, מה עושים כאן?
אני מסתכל מסביב, רואה סביבי אנשים אחרים, אני מתבונן בעיניהם, מנסה לראות האם הם ‘חש-בו’ אותו? אני מנסה לזהות בהילוך שלהם, בתנועה, האם הם ערים אליו? מסתירים אותו?
אני מחפש שפת סתרים לרמוז להם, אני ‘טובל אצבע במים’, מנסה לדבר מסביב, לבחון האם הם בסוד העניין?
איך אפשר להזמין אנשים לנשום רגע ולהקשיב לסוד ‘התנועה’?
אני מקשיב, נע ואז משהו נפתח מתגלה… נותן אמון בגוף ה’לא חשוב’, ומגלה שכותנות עור הינן כותנות אור…
מסע חיי, אני תר בעקבות הקול הלו-חש בקרבי: ‘איכה?’ אל עבר…
הגוף לו-חש בסתר, הגוף הוא נס-תר, נס התר אחר…ואני מקשיב ומתנועע בעקבות הנהר הזורם אל הגן.
אני יכול לצטט… הוגים, פילוסופים, פסיכולוגים, אמנים, פיזקאיים… אבל הגוף לא מצטט, הוא חיים.
…
חלק 2: תודעת הגוף בתפילה
‘תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי’ (תהילים פרק מב )
מה ההבדל בין ‘גוף’ לבין ‘תודעת גוף’?
מהי ‘תודעת גוף’ היכולה להכיל ולחוש גם את המעבר להגיוני והמנוסח?
כשם שנחל זורם חיינו נובעים. ה’גוף’ הינו תנועת החיים הנעה קדימה ללא תכלית… ‘לשמה’.
כל תנועה של זרימה נעה באור ישר ובאור חוזר. האור/התנועה עוברים דרך האורגניזם החי כמו אור הנע בכלי, אז המיכל והמוכל מותמרים. אור שלא ניתן להגדרה משתעשע מתוך עצמו, מתוך עומק הכוונה החיים מווסתים את עצמם שלא על ידי מחשבה
ה’גוף’ הינו המקום בו תהליכים פרה קונספטואליים ולא ‘רוויים’ מוצאים את דרכם כ’פואטיקה של החיים’.
כשאדם נותן להכרתו להיפתח מתוך האורגניזם החי, הוא נפתח למצב בו ה’אני’ מאבד את גבולותיו, ואת הגדרתו. זו הנקודה הרדיקאלית, לא רק הגוף נפתח, לא רק התחושות מתווספות, אלא הגדרת וגבול ה’אני’ מתמוססים…
גם התפילה, כתנועת חיים מבקשת אחר התרחשות ממשית הרחבה מהמשגה לוגית, ולא להיות במצב תודעתי של ‘אודות’, מצב תודעתי הנובע מעמדה ‘מפוצלת’ המתרחשת לדוגמא כאשר האדם נכנס לתפילה כדי ל’בצע’ או ‘למלא’ את חובתו.
תודעת הגוף היא ה’שער’, המאפשר לצאת אל מעבר לפיצול של ‘נפש וגוף’, ומאפשרת להגיע למקום החדש שמעבר להגדרות. ר’ יצחק סגי נהור מדבר על מצבי תודעה גבוהים אותם הוא מכנה ‘יניקה’, מצבי תודעת חישה, שאין בהם המשגה.
הגוף אינו חש רק בדברים בהם הוא נוגע בעזרת אחד החושים. אנו ערים היום גם לגוף המעודן, האדם המפנה את תודעתו ל’מילה’, ‘מושג’ או ‘דימוי’, יכול לשים לב שהוא חש בהם בגופו. האדם הינו בעל חושים פנימיים- על כך הרחיב רבות מהרח”ו בשערי קדושה- הערות אליהם הינה ‘שער’. ישנם מסעות של הנשמה היכולים להתרחש באמצעות החושים הפנימיים.
מכאן בעולם התפילה נובעת החשיבות למושגים כגון ‘שהייה’ או ‘השקטה’. תנועות המתקיימות דרך הפניית תשומת הלב ל’גוף’. אין מדובר רק באמצעים של ריכוז, אלא באמצעי מעבר, המאפשרים לאדם לעבור למצב תודעתי אחר בו הוא ער וחש. ככל שהאדם משקיט את חושיו ,מרפה מתח, תחושת החיים מתרחבת, ויכולה להתאפשר זרימת ‘דעת’ המשקה את האיברים. מתח יוצר הקהיה של החושים. חושים פתוחים ומכווננים, מאפשרים התמלאות, הכוללת תחושת עונג הממלאת את הגוף. כך בסוד בתנועה- שהיא בעצם פעילות פואטית של האורגניזם החי- כך בסוד האינטימיות וכך בסוד התפילה.
הגוף פעמים רבות פועל מתוך מצב מבוהל, הוא נע מהר, פורק מתח, ובכך הוא לא מאפשר לחישה להתפשט ולהעמיק. בעולם התנועה והמחול ישנם מצבים בהם הרקדן בעצם נע מתוך פריקה של מתחים פנימיים של השריר, ועל ידי כך הרקדן חש אח”כ רווחה וסוג של עונג הנובע מהתהליך של מאמץ והרפיה של שרירי הגוף, אבל ברצוני להבחין כאן בין סוג זה של תנועה לבין מצב בו האורגניזם החי ער למתהווה בו, מצב אותו אנו מכנים ‘פואטיקה נובעת של המתהווה’. מצב בו הרקדן מקשיב למתהווה כאן ועכשיו. בסוג זה של תנועה, הרקדן נמצא בקשב רב חושי עמוק, המאפשר לו להיות במצב של ערות ייחודית, כאשר תודעתו נפתחת לסוג חדש של תודעה, הערה מצד עצמה, רחבה מעבר מילים. תודעה שהיא בעצם תודעת החכמה בלשון המקובלים או תודעת ה’שקיו’.
