ספרו של ג’נדלין, הפרוסס מודל (A Process Model), הוא מסע עשיר ומטלטל לקראת פרק 8 – הפרק בו הוא אוסף את כל מה שכתב בפרקים הקודמים כתשתית חיה להבנת ההתמקדות, מהי וכיצד היא אפשרית.
ומהו הציטוט בו הוא בוחר להתחיל פרק מכונן זה?
“במשך שעות הייתי עומדת דוממת, שתי ידי מקופלות על חזי, מכסות את מקלעת השמש. אימי היתה נבהלת לעיתים קרובות כשראתה אותי נשארת זמן ארוך כל כך ללא תנועה כאילו בטרנס- אך אני חיפשתי, ובסוף גיליתי את המעיין המרכזי של כל התנועות, את לוע הר הגעש של כוח התנועה, את האחדות ממנה נולדים כל הגוונים של התנועות” (איזידורה דנקן, חיי, 1927).
עומדת דוממת…
כאילו בטרנס….
חיפשתי ולבסוף גיליתי…
המעיין המרכזי של כל התנועות…
האחדות ממנה נולדים כל הגוונים…
איזודורה דנקן היתה רקדנית, כוריאוגרפית ופורצת דרך בתחום המחול. היא פעלה אל מול המוסכמות של המחול בזמנה…אך אפשר להרחיב את המבט ולשאול את עצמנו בכלל על תנועה, באילו מקרים היא לא נובעת מ’המקור’? מה גורם לה להתנתק ‘מהאחדות ממנה נולדות כל התנועות’?
כשנכנסתי לראשונה למרחב של ‘תנועה צלולה’ היו דברים שונים שגרמו לי לנוע מתוך ניתוק. הייתי עסוקה באיך אני נראית…הייתי עסוקה באיך לעשות את זה ‘נכון’- אני הרי לא אדם של תנועה…הייתי מפעילה סוג של מאמץ להיכנס למצב תודעתי אחר, מובטח לכאורה. ובו בזמן, היו רגעים, התנוצצויות שבהן חשתי שמתרחש משהו אחר, שפתאום גלי העומק מתגלים, תחושת האני נעלמת ואז עולה תחושת טוּב, התקיימות צלולה.
וזה משך אותי לשוב למרחב של תנועה צלולה. ה’איך אני נראית’ נשר, ואיתו הניסיון לנוע כמו שאני חושבת שאני אמורה. לרגעים גם לא היתה אחיזה בהבנייה כלשהי. הגוף נע מתוך עצמו…אין כללים איך זה צריך להיות.
נוכחתי ש’תנועה צלולה’ גורמת לתחושת חיות. נע זה חי. יש תחושות מאד משמעותיות גם כשהגוף נייח כמו בהתמקדות, אך תחושת החיות שלו, של כל תאיו, מתרחשת רק כשהוא נע-חי כך. נועד לנוע כך. הגוף הנע נפתח אל השמיים ורוקד את קיומו.
וג’נדלין ממשיך וכותב אחרי הפתיחה עם איזידורה:
“איזידורה דנקן עומדת ללא תנועה, לעיתים לפרק זמן ארוך. היא חשה צעדי ריקוד אליהם היא יכולה לנוע, אך הם לא מרגישים כנכונים. מה ירגיש כנכון אינו ידוע עדיין.
היא “מחפשת”…ממתינה שתגיע התחושה הנכונה, מוכנה לאפשר לה להגיע. החיפוש הזה, ההמתנה, האפשור להגיע הם סוג של פעולה. זו דרך להתייחס ל, ליצור קשר עם…מה? איפה?
…ההתבוננות החדשה שלה, ההמתנה, האיפשור…היא ‘במגע עם עצמה’ בדרך חדשה, לא רק ‘העצמי’ [self] שהיה שם קודם לכן…ואז היא רוקדת מה שהיא לא יכלה לרקוד לפני כן.”
כך ג’נדלין מכוון אותנו לפוזיציה אחרת, של המתנה אקטיבית, של איפשור, של התבוננות חדשה, של ידיעה לא לרקוד את מה שלא מרגיש כנכון, של מוכנות להיות בלא ידוע, של שינוי העצמי. האני-הרוקד-את-הנכון אינו האני המוכר, נוצרת איכות אחרת של היות. וכמובן שזה הולך ונפתח אל מעבר לתנועה של גוף רוקד, אל אדם הרוקד את חייו…
ואנחנו מוסיפים: תנועה צלולה משנה מצבי הכרה, פורשת את החושים, פותחת את החיים ומאפשרת ריקוד בדממה, בהתהוות מתוך ואל מול האינסוף.
מוזמנים למפגש הכרות עם ‘תנועה צלולה’ בסטודיו דיאן בכרכור, ביום שלישי הקרוב. רישום ופרטים נוספים: https://lp.vp4.me/p5zf
