מכווני תשומת לב.
התמקדות כמהפכה/אבולוציה: ההתמקדות רואה באדם יצור חי ומתהווה המוזמן בכל פעם לְחדֵש.
לשם כך ההתמקדות מבקשת מהאדם:
להיות במתהווה ההווה. לא לספר על דעותיו או השקפותיו; לא לנתח את ההווה בקטגוריות ישנות, בפרשנות שכבר מוכרת לו, או רק במה שנראה לו הגיוני; בכך הוא רק ימנע מן החדש להופיע.
לדבר בשפה פרטית ולא ציבורית. פעולה המנקה כל שיח- הן בין האדם לעצמו והן עם הזולת- משימוש במושג או במילה שהוא טרם פתח להתבוננות אישית ולהקשבה. השפה הצומחת מההתנסות מאפשרת ניסוח של המורכבות בה האדם באמת חש את שמתרחש בחייו.
להקשיב לזולת באופן ער ל’יותר’ הטמון במילותיו, ולא רק לניסוח המפורש של דבריו.
בהתמקדות אנו לומדים להקשיב בצורה פתוחה לצעד הבא המתבקש מתוך המורכבות המורגשת של מצבי החיים.
צעד זה אינו משהו שאפשר לתפוס מראש, הוא תמיד מפתיע, תמיד מעבר ללוגי.
צעד זה מבקש ניסוח מחדש, ניסוח חי בשפה פרטית-אישית, כי הניסוח הציבורי הישן יחזיר אותו אחורה למוכר.
סוג רגישות זה לחוויה ולשפה מפתח אותנו כבני-אדם, מרחיב את ההקשבה לטבע, למציאות ולאנשים אחרים.
אנו מבינים את האדם כיצור פתוח דינמי המקשיב לרוצה להתגלות ומנסח את החדש בשפה המדייקת את עצמה.
אנו מתחילים לחיות כ’אני ללא תוכן’ החווה מציאות מרובדת וחופשי ליצור תכנים ומודלים חדשים.
מודלים אלו, הנובעים מעושר החוויה הטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, מרחיב את פוטנציאל האפשרויות לא רק של עצמנו אלא של התרבות כולה.
ככל שהשפה המדעית מתפתחת ומגיעה לתוצאות מופלאות, ככל שהטכנולוגיות משתכללות, התחושה של האנושות שהכל מתקדם מתעצמת. אבל בלי משים – המרכיב האנושי נשאר מאחור. המרכיב ה’אנושי’, במובן בו האדם לומד ויודע להקשיב לעצמו מבפנים, ער לתהליכי חייו ולא לאמיתות על תהליכי חיים, עדין נעדר. נראה כאלו התרבו התובנות על תהליכי חיים, אבל היכולת של האדם להקשיב לתהליכי חייו, לדעת לנסח אותם ברור בשפה, ויכולתו לשאת אותם קדימה עדין בוסרית, מעורפלת. גם היכולת ליצור מפגש/אינטראקציה/שיח פורה ומחדש עם האחר, מעבר ל’אמיתות’ הציבוריות, עדיין לא שכיח באנושות. ההתמקדות בצורה עדינה באה לפתוח באדם את ההקשבה הזו, את ההבנה בה הוא יכול ליצור הבחנה/הפרדה בין שפה מקצועית, שפה מדעית, מושגים, לבין הקשב המיוחד לחיים, שהחי יודע, וזה מה שמייחד אותו על פני ה’מכונה’ או הנוסחה’. הפניית תשומת הלב ההתמקדותית פותחת לפני האדם אזור שלם שהשמות שמבטאים אותו נקראים: ‘תחושה מורגשת’, הקשבה ל’גוף’, ו’ניסוח מחדש’ בשפה פרטית. האדם לומד אופציה ‘חדשה’ של תהליכי ההקשבה ומושג הדבור.
ההתמקדות היא בעצם בית ספר פרטי לדיבור ולהקשבה
איך מקשיבים בבית הספר הזה?
עדינויות של הקשבה: כיצד להקשיב לחדש? רק סוג חדש של הקשבה ניתן לכנותו הקשבה לחדש.
מהו הסוג החדש של ההקשבה שמאפשר הקשבה לחדש?
החדש מוחש ומבקש המתנה, שימת לב,
ל’משהו’ שעדיין אין לו המשגה אצלי.
בכל פעם שנוצר רזוננס, שמורגשת תחושה או תגובה פנימית… באותו הרגע דרושה המתנה, האדם ברגע זה אינו צריך לבטא אותה ולשתף בה –דבר שיביא לניסוח בשפה הציבורית והמוכרת והישנה לי עצמי מתוך רצון לשתף אחרים- אלא להמתין עד שהרהורים חדשים יבואו והחדש ינוסח בצרוף חדש.
‘חיים ומוות ביד הלשון’
זה הזמן לניסוח חדש פואטי, אני זקוק לאדם השני שיהיה ‘עד’ להתנסחות שלי, הוא אינו המטרה של הניסוח שלי.
רגע של לידת החדש (המוחש דרך הרזונאנס הגופני), מבקש ‘דיבור בורא’ ולא ‘דיבור מפרש’ בתבניות ישנות. זהו רגע עדין של לידה. ברגע זה אין צורך בהסברים. הסבר לאדם השני יחזיר אותנו למוכר, ולא לרגע של לידה, המבקש -כמו בכל לידה- ‘שם חדש’ או ‘שם חי’.
תפקיד המקשיב.ה, רק להיות נוכח.ת, קשובה, להוות עדה, להיות ‘תומכ.ת לידה’ ואז להיות עד.ה לשם החדש.
תפקיד המתמקד.ת להרפות בכדי ללדת, ואז לחוש ברגישות ובסקרנות את מה שייוולד, לקרוא לו בשם חדש. לא להסביר , לא לדעת מראש מה הוא, ולהסכים לא להבינו בתחילה באופן לוגי מוכר. להמתין עד סיום הלידה, ער.ה, קשוב.ה, בהקשבה ערה , שמ.ה לב לכל ניואנס.
כיצד להקשיב ולתת לך ליצור בי הבנה? כיצד לאפשר לעצמי להיות באמון? אולי לגלות מחדש ששני יצורים/בני אדם שנפגשים והאחד מקשיב לשני ללא אג’נדה, פשוט נוכח, והשני מבצע את הפעולה של היות אדם. עובר בנחת סקרן מתחושה לדימוי ורק אז לניסוח במילים.
בזה ראשית אני נותן בו את האמון של להיות אנושי- הכוונה אדם חי המשתנה כל הזמן דרך תהליכי חיים המבשילים לניסוח אישי. שנית, בזה אני פשוט נותן שוב אמון במפגש אנושי, ומבין שאינטראקציה בין שניים יש בה כוח של חיים, שחרור ממצוקה, ריפוי, הבנה , חשיבה מחדש, חיבור לחיים. ואם רק מדי פעם אהדהד את החדש; אתמוך לידה של החדש, דרך שאלות כמו ‘מה עוד?’ או אשאל לפרטים, או אאט אותו, או אזכיר לו לחזור לתחושה של האורגניזם, או אבקש ממנו להסכים להיות בסקרנות עם אי נעימות המבקשת להוליד את החדש, אז בזה עצמו כבר התאפשר מהלך אנושי עמוק.
